מגוון הסרטים הישראלים שיוצאים כל שנה מועט בסגנונו. יש לנו את סרטי הדרמה והקומדיה המוצלחים שלנו, אבל לא הרבה מעבר לזה, ולכן אסור להישאר אדישים כשיוצא משהו כמו "תיכון מגשימים", אופרת הראפ החדשה של עמית אולמן, המבוססת על המחזה שלו באותו השם. הסרט הוא המשך סגנוני ל"העיר הזאת", כך שכל הסיפור הוא למעשה כמה שירים מחוברים ביחד ללא שימוש ישיר בדיאלוג. אבל בניגוד ל"העיר הזאת", שהיא פארודיה על סרטי בלשים, "תיכון מגשימים" הוא על סרטי תיכון והתבגרות, ומספר על יואב, העובר מנס ציונה לתיכון חדש שבו הוא מתקשה להתאקלם. המצב מדרדר כאשר חנן, הבריון של השכבה, משפיל אותו בקרב ראפ, ומשאיר אותו מושפל ודחוי, ללא איש חוץ מחברתו היחידה, שגם היא דחויה, בשם שימי. אבל הכול משתנה כשנגלה ליואב שקיימת אגדת ראפ וחריזה בשם חמורבי, המסתתר בתוך התיכון. יואב מגבש תוכנית חדשה: ללמוד מחמורבי כדי לנצח את חנן ולכבוש את מלכת השכבה, מאיה.
מבחינת עלילה, אין ספק ש"העיר הזאת" מעניינת ואמינה הרבה יותר מ"תיכון מגשימים", שיכול להיות קיטשי במידה רבה בכמה שלבים במהלך הסיפור, ודי קלישאתי. אבל זה הרבה יותר נסלח בזכות האופי הפרודי של הסרט. וגם, למרות הבעיות שיש בעלילה, קשה מאוד שלא להתחבר אליה, בעיקר בזכות השימוש בסצנת ההיפ הופ ככלי עלילתי, שמשתלב יפה מאוד עם הנושאים הקלישאתיים של סרטי התבגרות קלאסיים.
עוד דבר חזק בסרט הוא הקאסט: אמיר בנאי בתפקיד יואב נפלא ומאוד כריזמטי, גם נועם קלינשטיין עושה עבודה מעולה עם יכולות ווקליות מדהימות, ויש לה את השיר הכי טוב בסרט, "השתנת יואב". אבל ללא ספק המוצלח מביניהם הוא יונתן הורנצ'יק בתפקיד חנן, שנדרש למלא נעליים גדולות מאוד, שכן זה היה התפקיד של עמית אולמן עצמו בגרסת הבמה. אבל יונתן הופך את התפקיד לגמרי למשהו משלו.
אבל כמובן שהחלק הכי טוב בסרט הוא הפסקול, המעלה חיוך על הפנים בכל שלב, בין אם בגלל המנגינה הסופר קצבית ובין אם בגלל החריזה הגאונית, המשתמשת בשפה העברית ברמה כה מיוחדת ויצירתית שיכולה לבוא רק ממוחם של יוצרי "העיר הזאת". הגרסה הקולנועית גם מחדשת כמה מהשירים, הן מבחינת הקצב והן מבחינת הליריקה, וברוב המקרים זהו חידוש מכובד ומתאים מאוד. אך שיר הפתיחה יצא די חלש בהשוואה למקורי.
מבחינה טכנית, הצילום וערכיו בולטים לאורך הסרט, גם אם אינם מושלמים, בעיקר בכל מה שקשור ל־ADR (החלפת דיאלוג אוטומטית). אך בסך הכול הם משדרגים חלקים רבים מהעלילה שפחות עבדו בגרסה הבימתית, שמרגישה כלואה מאוד בפורמט שלה, ואילו על המסך הגדול היא פורחת הרבה יותר. יכולותיו של עמית אולמן כבמאי השתפרו מאוד מאז "העיר הזאת", ובמיוחד ניכר שימוש מרשים בסצנות "און שוט".
אחרי "העיר הזאת", שהציג ז'אנר חדש לקולנוע הישראלי, "תיכון מגשימים" מלטש אותו מבחינה קולנועית ומשפר מאוד חלקים רבים מהגרסה הבימתית, גם אם מבחינה ליריקלית וסטייליסטית הוא פחות טוב מ"העיר הזאת".
