ניגשתי אל "הדינק" (The Dink), קומדיית הספורט החדשה של אפל טיוי, שעוסקת ביריבות המגוחכת בין עולם הטניס לטרנד הפיקלבול, עם מטען ציפיות די ספציפי. קודם כל, כיוון שאני בעצמי משחק טניס, קיוויתי למצוא לא מעט בדיחות פנימיות שיעקצו את השיח הלוחמני והמריר שמתנהל כיום בין ענפי הספורט; מאבק שמוכר בעיקר בארצות הברית (בעוד שכאן בארץ המקבילה הקרובה יותר אליו היא כמובן הפאדל). שנית, בזכות הקאסט הנהדר שכולל שמות גדולים, ובראשם אחד השחקנים הקומיים המוצלחים בעיניי: ג'ייק ג'ונסון. ולמרות ששני ההיבטים הללו מספקים לא מעט רגעים מוצלחים, הם לא ממש מצילים את הסרט מתוצאת משחק מפוקפקת למדי.
ג'ונסון מגלם את דאסטי בויד, שחקן טניס לשעבר שבעקבות פציעה כנער ירד מגדולתו. במקום לממש את ההבטחה ולהפוך לאתלט מקצועי בטורנירים גדולים, הוא מוצא את עצמו באמצע שנות הארבעים לחייו כמדריך טניס כנוע במועדון אביו הקשוח, המאוכזב וחמור הסבר (בגילומו של אד האריס על תקן פטריארך נוקשה). לא נעים. זהו מקרה קלאסי של אדם שנכשל בחייו ותקוע אי שם ברגעי תהילתו האבודים. הוא מספר את סיפורי המלחמה שלו מהמגרש לילדים בני תשע שרק רוצים לחבוט בכדור ומגלגלים עליו עיניים. דאסטי הוא לוזר חינני ודי עלוב, אבל בעיקר אדם שצמא לגאולה: להוכיח לאביו ולעצמו שהוא אינו אפס שזמנו עבר.
ההזדמנות הזו לגאולה מגיעה כאשר מאבק פנימי וטריטוריאלי פוקד את מגרשי הקאנטרי של אביו. כמו במקומות רבים במציאות, ספורט הפיקלבול מאיים לגדול ולהשתלט. פיקלבול הוא מעין שילוב מוקטן ורועש של טניס, בדמינטון ופינג-פונג, שמשוחק על מגרש קטן עם מחבטים קשיחים וכדור פלסטיק חלול ומחורר. הוא נגיש יותר מטניס, מתנהל על מגרש קטן יותר ומבוסס על קצב וטכניקה מסוג אחר (הכותב מתאפק להיצמד לניסוחים מנומסים שלא להעליב שחקני פיקלבול), אך דווקא משום כך הוא מאיים על הסדר הישן. שחקני הפיקלבול של המועדון לוחצים לקבל עוד מגרשים, מה שגורר בוז והתנגדות מוחלטים מצד ההנהלה. האב – המייצג את האליטיזם הישן המעלה על נס את הספורט האצילי – מנסה לבלום את התרחבותם במועדון באמצעות משחק מכריע.
דאסטי מתנדב להילחם על כבוד הטניס, אך אביו המאוכזב מסרב לתת לו לייצג את המועדון. בעקבות סדרה של סיבות עלילתיות די מטופשות, דאסטי – שמתנהג בהתנשאות דוחה כלפי פיקלבול – מוצא את עצמו דווקא במחנה היריב. הוא מתיידד עם שחקנית פיקלבול מבוגרת בשם קנדיס (בגילומה של מרי סטינברגן) ולמעשה מציב את עצמו במסלול התנגשות ישיר מול אביו.
אם העלילה הזו נשמעת די גנרית, זה כי היא פשוט כזו. עוד סיפור על מסע הגיבור השלומפר שמת להוכיח לעולם שהוא שווה משהו, ומגלה את עצמו במקום הכי לא צפוי. קומדיית "דג מחוץ למים" (רוצה לומר, דג שעובר בין מיים מלוחים למתוקים) שמזכירה בחלקים מסוימים קומדיות ספורט פרועות יותר כמו "הפי גילמור" או "דודג'בול", ואפילו סדרות כמו "טד לאסו", רק עם הרבה פחות מאמץ. ותחכום. ותעוזה.
מי שמוביל את רוב השעשוע על הכתפיים שלו הוא ג'ונסון, שחקן קומי מעולה שיודע לגלם את דמות הלוזר החינני בטבעיות. למעשה, הוא כבר גילם אותה. אפשר בקלות לראות בדאסטי גרסה בוגרת, והרבה יותר ספורטיבית, של ניק מילר הנהדר מ"הבחורה החדשה". אז מה קורה כשה"סלאקר" מתבגר? בגיל שלושים זה עוד נחשב חמוד, אבל עמוק בתוך שנות הארבעים זה כבר סתם עצוב. המסע של דאסטי מהטניס התובעני לפיקלבול המרוכך הוא מטאפורה ישירה להשלמה עם הבינוניות של החיים, עם חלומות שבורים והפער בין הרצוי למצוי. אי אפשר לשאוף לשלמות של הטניס יותר, אז מסתפקים במגרש קטן יותר ומנמיכים ציפיות.
יש בסרט גם כמה הופעות קמע מוצלחות שזורקות חבל הצלה לעלילה, החל מבן סטילר שמגלם את רופאו המוזר של דאסטי וזורק לעברו הערות לא נאותות בעליל, דרך אגדת הטניס מן העבר ג'ון מקנרו בתפקיד עצמו, וכלה באנדי רודיק, עוד שחקן טניס מקצועי לשעבר שמגלם גרסה אנטגוניסטית של עצמו, על תקן הנמסיס המיתולוגי של דאסטי מאותה פציעה טראגית.
לזכותו של "הדינק" ייאמר שהוא משחק קצת, רק קצת, עם ציפיות וקונבנציות של קומדיית הספורט ההוליוודית. בסרט טיפוסי יותר, הגיבור המפסידן היה זוכה כפרס ניחומים בבחורה צעירה, יפה וזמינה רגשית, שהייתה מתאהבת בו רק משום שחבט יפה בכדור פלסטיק. כאן הסרט עושה בחירה מעט מעניינת יותר: הוא מייצר מתח לא לגמרי מוגדר בין דאסטי לקנדיס, מפלרטט עם האפשרות של רומן לא צפוי, אבל לא ממהר למסגר את הקשר ביניהם כסיפור אהבה קלאסי או כפרס שמחכה לגיבור בסוף המסע. במקום זאת, הוא משאיר במרכז קשר בין-דורי מורכב, שני אנשים בשלבים שונים של החיים שמוצאים זה אצל זו תחושת שייכות דווקא בספורט שמזוהה, בצדק או שלא בצדק, עם גיל פנסיה.
עבור מי שמכיר טניס, ואת המאבק הסמוי והמריר בין טניס לפיקלבול (או, שוב, פאדל, בגרסה המקומית), יש בסרט המון בדיחות שנכתבו במיוחד עבורם. זו גם הבעיה, כי חלק גדול מההומור הזה יחלוף בהגשה חזקה ממש מעל הראש של הצופה הממוצע ויעוף מהמגרש הרבה לפני שהוא בכלל יספיק להבין מה קרה. מעבר לכך, אותו הומור נופל לא פעם למלכודות של סרבול מגושם וטיפשות טהורה. יש משהו נורא מזיע בניסיונות של התסריט לייצר פאנצ'ים. מבמאי כמו גרינבאום, שכבר הוכיח בעבר שהוא יודע לטפל בקומדיות פרועות בהרבה, אפשר היה לצפות ליותר תעוזה. במקום להישען עד הסוף על השנינות הטבעית והיבשה של ג'ונסון או על האבסורד המעמדי האינהרנטי, הסרט מעדיף הומור פיזי גמלוני, בדיחות שטותיות והגזמה קריקטוריסטית שמרגישות כאילו נכתבו בסיעור מוחות של בני שתים עשרה. מעין ניסיון, כושל בחלקו, להיות פרוע.
בסופו של דבר, "הדינק" נופל למלכודת המוכרת של הפקות סטרימינג עכשוויות: הוא פשוט הולך על בטוח מדי, רוצה לומר בינוני מדי. למרות שהוא משתעשע פה ושם עם חוקי המשחק, בגדול מדובר ביצירה גנרית ותבניתית שנמנעת מלקחת סיכון של ממש. אם קומדיות הספורט של שנות התשעים היו מנחיתות כדור למרכז הפרצוף, הסרט הזה מגיש אותו בעדינות מעבר לרשת. "הדינק" אולי לא ייזכר כגראנד סלאם, אבל כבילוי קליל של צהרי שבת, עם ציפיות צנועות מראש, הוא עושה את העבודה.
