מאז שעלה לאקרנים לפני כשבוע, הספקתי לצפות ביצירת המופת העדכנית של סר כריסטופר נולאן 3 פעמים על המסך הגדול (IMAX כמובן, כמו שנולאן התכוון), והזרוע עוד נטויה. כשאני חושב על הפעם הראשונה שבה חוויתי את ׳האודיסאה׳ ב-IMAX, אני זוכר שנותרתי לחלוטין ללא מילים. הציפיות שלי היו בשמיים, אבל אפילו לנסות לתאר במילים את מה שהרגשתי אחרי הצפייה בסרט, במיוחד אחרי צפייה אחת בלבד, הרגיש קצת כמו לעשות לו עוול.
כמה צפיות מאוחר יותר, זו לא תהיה הגזמה להגיד שבעיניי מדובר באחד הסרטים הגדולים והסוחפים ביותר שנוצרו בהיסטוריה המודרנית, ולכבוד כך החלטתי לתת ניתוח קצת יותר מעמיק למאורע הנדיר הזה, בהמשך לביקורת שכבר פורסמה פה.
הישר אחרי הפרנזי של ״אופנהיימר״ המופתי ב-2023, שזכה ב-7 פרסי אוסקר ונחל הצלחה קופתית חסרת תקדים עבור סרט מסוגו, כריסטופר נולאן קיבל סוג של Blank Check מאולפני ״יוניברסל״ וניצל אותו ללכת למחוזות שאף אחד לא ממש הלך אליהם עדיין עם ״האודיסאה״ - עיבוד של ה-סיפור שהיווה תבנית לרוב הספרות האפית המודרנית שבאה אחריו. מדובר באמן מהוקצע בשיא הקריירה שלו, שעכשיו בא להתמודד עם ז׳אנר שטרם התנסה בו - והתוצאה מרשימה בדיוק כמו שהייתם מצפים (או אולי אפילו יותר).
בתור חובב של הז׳אנר, ההכרזה של העיבוד של ״האודיסאה״ כסרטו הבא של נולאן באה בשבילי כהפתעה נעימה. כמישהו שמאד אהב את הסרט ״טרויה״ מ-2004, שנכתב על ידי דיוויד בניוף המוכר כאחד מצמד יוצרי ״משחקי הכס״ הרגשתי שאין ראוי מנולאן לנסות משהו בסגנון בפעם הראשונה בקריירה שלו. נולאן ביסס את עצמו כמאסטר המודרני של סרטי מדע בדיוני, אבל סרט פנטזיה אפי בסגנון כזה טרם עשה.
בתור מעריץ של נולאן מזה עשרות שנים, זה ממש משמח לראות שבפעם הראשונה מזה אולי 20 שנה יש קונצנזוס כמעט מוחלט סביב סרט שלו. למעט בודדים שבאמת התאכזבו מהסרט מסיבותיהם, ואחרים שעושים מזה הצהרה להראות שהם ״לא נופלים בהייפ״ ומחפשים בפינצטה איך להוריד מהסרט, אני לא זוכר מקרה מאז ״האביר האפל״ אי שם ב-2008 שהייתה כזו הסכמה רחבה בקרב מבקרים וקהל נרחב כאחד לגבי גדולת סרט של נולאן. או סרט בכללי. מדובר באירוע קולנועי מכונן, שאף אחד לא נשאר אדיש למשמעות האדירה שלו ושהוביל קהל בסדר גודל מטורף לאולמות הקולנוע. זה היה בדיוק הייפ דומה שמשך את אור אחי ואותי לקולנועים לצפות ב-״האביר האפל״ בקולנוע אי שם בגיל 11, והצית את האהבה שלנו לקולנוע ושינה לנו את החיים. מי יודע כמה חובבי קולנוע חדשים יווצרו בעקבות הסרט הזה.
מה שגורם לפרויקט הזה להרגיש פחות כמו משימת בימוי שנועדה לייצר רווחים עבור אולפן, ויותר כמו פרויקט תשוקה אישי ושאפתני, הוא העובדה שנולאן נושא אותו עמו כבר יותר משני עשורים. סצנת הסוס הטרויאני השוקע, שפותחת את הסרט, לא נהגתה במקור עבור ׳האודיסאה׳, אלא עבור אותו אפוס ׳טרויה׳ משנת 2004, שנכתב על ידי בניוף - פרויקט המבוסס על ׳האיליאדה׳ של הומרוס, שנולאן היה במגעים מוקדמים לביים לפני שהדבר לא התמסמס. כש-׳אופנהיימר׳ העניק לו סוף סוף את המעמד לדרוש מכל אולפן שירצה את הפרויקט הכי שאפתני שיעלה על דעתו, הוא סוף סוף חזר אל אותו חזון ישן.
״זה נמצא בכולנו. וכשמתחילים לפרק את הטקסט ולעבד אותו, מגלים שהרבה סרטים אחרים — וכל הסרטים שאני עצמי עבדתי עליהם — כולם נובעים מ׳האודיסאה׳.״ — סר כריסטופר נולאן
כהערה צדדית, היה מרגש במיוחד לראות בקרדיטים את שמותיהם של רבים מבני משפחת נולאן. נדמה שכל אחד מילדיהם של כריסטופר נולאן ואמה תומאס לקח חלק כלשהו בפרויקט, והופיעה גם תודה מיוחדת לאחיו, ג’ונתן נולאן, שותפו הוותיק ליצירה לאורך שנים רבות. בעיניי, זה רק מדגיש עד כמה ׳האודיסאה׳ היה פרויקט תשוקה אמיתי עבור נולאן - כזה שהיה חשוב לו באופן אישי, ובמובן מסוים אף הפך למסע משפחתי.
פרויקט התשוקה הזה של נולאן השתלם, אפילו יותר ממה שאנשים ציפו. בסוף השבוע הראשון, הרווחים שלו בקופות התעלו על זה של ״עלייתו של האביר האפל״ (סרט קומיקס PG-13 שסוגר טרילוגיה פופולרית) והפך להשקה המצליחה ביותר בקריירה של נולאן עד כה. בשבועות שאחרי, ה-Word of Mouth המשיך להיות מופץ בקרב הצופים ברחבי העולם, והסרט נשאר עם ביצועים מרשימים ביותר גם מעבר לשבוע הראשון. המבקרים והצופים התאהבו בסרט לחלוטין, ואמנם עוד מוקדם לדבר על זה בשלב הזה של השנה, אבל בתקווה, הרבה אומרים שיש סיכוי שהסרט הזה יהיה שחקן משמעותי בעונת הפרסים הקרובה, ואף יזכה את נולאן עצמו בעוד פסלון או שניים.
הסיפור של ׳האודיסאה׳ מתרחש כרונולוגית לאחר הסיפור של ׳האיליאדה׳, ובעוד שרבים מאיתנו מכירים את הסיפור - בין אם ספרותית ובין אם דרך עיבוד כזה או אחר - אחד הדברים שפועלים לטובת הסרט הוא שהוא אינו מניח שום ידע מוקדם מצד הצופה, וגם לא מניח היכרות כלשהי עם המיתולוגיה היוונית. התסריט של נולאן מציג בצורה מבריקה את הקהל לעולם הזה, ולאורך הסרט אני לא חושב שמישהו ירגיש שהוא פספס משהו בגלל חוסר בהיכרות מוקדמת עם הרקע. בניית העולם מוקפדת מאוד ועומדת לחלוטין בפני עצמה בתוך הסרט, וגם הדיאלוגים כתובים לתלפיות. עשרים הדקות הראשונות של הסרט איטיות ואקספוזיטוריות יותר באופן מכוון, אך הן ממלאות את תפקידן בצורה נהדרת ומאפשרות לכל צופה להיכנס לעולם הזה גם ללא כל ידע מוקדם.
כאשר התחיל במשימת כתיבת התסריט ובהמשך גם להכנות להפקה, בלב הגישה הייחודית של נולאן לסיפור כה על זמני עומד עיקרון שחשוב להבין: הוא לא ניסה לשחזר היסטוריה באופן מילולי או מדויק לגמרי, אלא ניסה להביא סיפור (בדיוני, אך מושרש בתקופה קדומה) לחיים באופן נאמן לרוח שבה הומרוס סיפר את הסיפור, תוך שהוא מביא את הפרשנות האישית שלו ומתאים את זה לקהל המודרני.
״ב׳אינטרסטלר׳ אתה שואל: ‘מהי הספקולציה הטובה ביותר לגבי העתיד?’ כשאתה מתבונן בעבר הרחוק, זו למעשה בדיוק אותה השאלה. ‘מהי הספקולציה הטובה ביותר, וכיצד אני יכול להשתמש בה כדי ליצור עולם?’״ — סר כריסטופר נולאן
במקום להתייחס ליוון העתיקה המיתולוגית כאל דבר קבוע ומדעי שיש לשחזר במדויק על בסיס יוון העתיקה ההיסטורית, הוא מתייחס אליה כפי שאיש מדע מתייחס לתחום שאינו ניתן לצפייה ישירה - יש לאסוף את הראיות הקיימות, לקבל את ההחלטות היצירתיות המושכלות ביותר, ולבנות משם הלאה, תוך שמירה על מידה מסוימת של חופש יצירתי. ובניגוד ל-״אינטרסטלר״, כאן לא מדובר בשטחים מדעיים בלתי מוכרים, אלא בהגדרה המילולית של מיתולוגיה - מקום שבו הדמיון של מספר הסיפורים יכול להשתולל.
בדומה להרבה מהעיבודים הטובים באמת לטקסטים ספרותיים שאפתניים (אם כבר הזכרתי את ״משחקי הכס״ מוקדם יותר, גם היא דוגמה טובה לזה), נולאן לא בא במטרה לקחת את הסיפור כפי שמופיע על הדפים ולהביא אותו למסך אחד לאחד. מעבר לשיקולים יצירתיים שלקח באופן העיבוד עצמו, ניסה להציג את הסיפור כספין שלו על המעשייה הקלאסית, תוך התאמה למדיום הקולנועי בשיקול של מה יעבוד בצורה הכי יעילה ומשלהבת בתור סרט הוליוודי אפי של 3 שעות בשנת 2026. הוא חתך לא מעט מהסיפור המקורי, שינה קצת ואף הוסיף פרשנות חברתית משלו שמאד רלוונטית לימינו. אז אל תטעו- זו לא גרסת לייב אקשן מדויקת של ״האודיסאה״ של הומרוס, אלא יותר כמו הגרסא הנולאנית של הסיפור- עם כל מה שכרוך בזה.
״האודיסאה״ ביסס את עצמו כמחזיק התואר החמקמק של הסרט השאפתני ביותר, לפחות מבחינה טכנית, בקריירה של נולאן - הפקה בתקציב משוערך של כ-250 מיליון דולר, שכבר מראשיתה נועדה להיות משהו שבהוליווד כמעט כבר לא מאשרים. בראיון למגזין TIME, נולאן אמר ש-״מעולם לא באמת היה עיבוד קולנועי ל-׳האודיסאה׳ עם כל היכולות של הפקת אולפן הוליוודית רחבת היקף״, והגדיר את זה כ“חור מוזר בהיסטוריה של הקולנוע״. לסגור את הפער הזה, בסטנדרטים שלו, דרש לא רק את מידת השאפתנות המתאימה והיקף התקציב הנכון, אלא המצאה של טכנולוגיה חדשה לחלוטין מאפס. עוד לפני תחילת הצילומים, נולאן פנה ל-IMAX והבהיר שהוא רוצה לצלם את הסרט כולו במצלמות שלהם - אך זה יוכל להתבצע אך ורק אם הם יצליחו לפתור מספר בעיות טכניות שהפכו את זה לבלתי אפשרי במהלך צילומי ״אופנהיימר״.
מצלמות ה-IMAX 70 מ״מ הקודמות היו כבדות, מסורבלות ורועשות באופן הזוי, מה שאילץ במאים וצלמים להשתמש בהן באופן סלקטיבי ולעבור לפורמטים אחרים, בעיקר בסצנות ממוקדות דיאלוג. התשובה של מהנדסי IMAX הייתה לבנות מצלמה חדשה לחלוטין מהיסוד, כזו שנתפרה במיוחד לדרישותיו הגבוהות של נולאן. התוצאה, שנקראת The Keighley, היא מערכת יותר קומפקטית עם רעש תפעולי מופחת משמעותית. וזה ממש לא סתם גימיק לשם גימיק- זוהי כנראה ראשיתה של מהפכה וההתחלה של הדור הבא של קולנוע בפורמט רחב.
מדובר בשיאו של שיתוף פעולה שנבנה לאורך עשורים בין נולאן ל-IMAX, כזה שהחל כשנולאן הטמיע את השימוש במצלמות IMAX בתוך קולנוע נרטיבי כבר ב-״האביר האפל״, וכעת מגיע לשיאו כשהחברה בונה בפועל דור חדש של מצלמות לדרישתו. הזמן יגיד כיצד הטכנולוגיה החדשה הזו תשמש במאים אחרים בעתיד, או כיצד נולאן עצמו יצליח, איכשהו, לדחוף אותה מעבר לגבולותיה עוד יותר. מה שבטוח - הוא שינה דברים. לתמיד.
מרשים לא פחות הוא קנה המידה של ההפקה הפיזית עצמה. המצלמות החדשות האלו טיילו במרוקו, יוון, איטליה, סקוטלנד, איסלנד ועוד מקומות אקזוטיים נוספים. כל לוקיישן נבחר מתוך שיקול מה יכול להעניק לסרט תחושה ״אמיתית״ כלל האפשר, כך שנולאן התכוון לאמץ את התחושה של העולם האמיתי באמצעות צילום בלוקיישנים וכמה שפחות סטים מלאכותיים, וכאן אף ציין שהוא צילם במקומות שלדבריו “אף אחד כנראה מעולם לא צילם בהם לפני כן״. התוצאה היא סרט שמרגיש בכל ממד אפשרי כמו שיא של כמה וכמה דברים במקביל: שיא הקריירה הבלתי ניתנת להשוואה של נולאן, שיא היכולות של פורמט ה-IMAX, והישג חסר תקדים של מה שאולפן הוליוודי עדיין מסוגל לאפשר כאשר קולנוען צבר מספיק אמון, כוח משיכה וקהל כדי לדרוש את מה שלכאורה בלתי ניתן לדרישה.
זה שמדובר בסרט הראשון בהיסטוריה שצולם במלואו במצלמות IMAX 70mm Film זה הישג מרשים בפני עצמו- אבל רק במהלך הצפייה מבינים עד כמה נולאן קפץ ישר למים הכי עמוקים שאפשר ובחר להגיע למיילסטון הזה בסרט שהוא, בלי הגזמה, מהמאתגרים ביותר לצילום ולהפקה בהיסטוריה של הקולנוע. ניסו להכין אותנו לפני כן, אבל רק כשבאמת רואים את זה על המסך הגדול מבינים כמה זו הייתה הפקה עצומה ומאתגרת בהיקף חסר תקדים, שרוב הבמאים לא היו מסוגלים להוציא לפועל נקודה, קל וחומר לא תוך שימוש מלא במצלמות כל כך מאתגרות לתפעול וצילום בלוקיישנים כה מאתגרים. הכל חלק מהשאיפה שתמיד ליוותה את נולאן לשלמות ולחוויה קולנועית מקסימלית.
ואז עולה השאלה כיצד בכלל מיוצג עולם מיתולוגי בתוך סרט של כריסטופר נולאן. עבור סרט בפילמוגרפיה של 99% מהבמאים האחרים, התשובה הייתה כנראה טריוויאלית. אבל נולאן תמיד היה מהתומכים הגדולים ביותר של שימוש באפקטים פרקטיים על פני CGI, ובהתאם לכך- עד כמה שזה נשמע לא סביר בעליל עבור סיפור מהסוג הזה- הסרט כולו צולם עם שימוש מינימלי במסך ירוק, כאשר כל האביזרים והתפאורות המורכבות נבנו כך שיהיו מתפקדים באמת, והיצורים המיתולוגיים עומדים גם הם בדרישה זו. כפי שמאט דיימון ניסח זאת: “סרטים כאלה כבר לא עושים יותר. לעשות דבר כזה בלי מסך ירוק, בדרך שבה דייוויד לין היה עושה את זה - אני לא מכיר אף אחד, מלבד כריס, שבכלל מנסה לעשות דבר כזה.”
אחת הבחירות החכמות יותר שנולאן עשה באופן בו הוא מתמודד עם האלמנטים המיתולוגיים היא הגישה שלו לאלים עצמם. במקום להציג אותם באופן ישיר, הוא בחר לייצג את נוכחותם ואת השפעתם באמצעות תופעות טבע שהיו נראות לאנשים שחיו באותה תקופה כמשהו על־טבעי לחלוטין - דבר שנולאן עצמו הגדיר כפריצת דרך חשובה עבור הסרט. בלי לספיילר שום דבר, גם פה הוא מצא דרך להכניס Nolan Moment שמהווה את השיא התימתי של הסרט, ומהווה את אחד מהרגעים המוצלחים ביותר בקריירה שלו. מבחינה מעשית, גם הכוכבים הסתדרו בשורה לטובתו מהבחינה הזו: מעצבת ההפקה רות דה יונג ומעצבת התלבושות אלן מירוז’ניק חזרו לעבוד איתו לאחר ׳אופנהיימר׳, כך שאותו צוות שהצליח להעניק תחושה מוחשית ואמינה לסיפור על פיזיקה תאורטית, התמודד הפעם עם עולם של אלים ויצורים מיתולוגיים.
הסרט שונה באופן משמעותי מכל דבר שנולאן התמודד איתו עד כה בקריירה שלו, אך בו בזמן הוא גם מרגיש כמו שיא קריירה נוסף; כל מה שעשה קודם לכן הכין אותו לסרט-אירוע כזה גרנדיוזי ושאפתני. עם כמה ששונה באופי, עדיין מצליח להרגיש מוכר מאוד בתוך המוטיבים הקבועים של נולאן והדברים שבדרך כלל מושכים אותו כסטוריטלר, ושהופכים גם את סרטיו לכל כך אהובים על ידי המעריצים שלו.
אפשר למצוא בסרט קצת מ-׳דנקרק׳, קצת (הרבה) מ-׳בין כוכבים׳, ואפילו נגיעות קטנות מטרילוגיית ׳האביר האפל׳. תמיד הרגיש לי ש-׳אופנהיימר׳ היה התצוגה המושלמת של כל מה שנולאן למד לאורך הקריירה המפוארת שלו, אבל ׳האודיסאה׳ לוקח את זה צעד אחד קדימה. מצד אחד יש את התסריט הנהדר והאינטימי שמעמיד את הדמויות במרכז כמו בחלק מסרטיו הקודמים, ומצד שני את סצנות האקשן עוצרות הנשימה שמזוהות עם כמה מסרטיו האחרים. כהרגלו, הוא גיבש סביבו צוות של אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, ובשיתוף פעולה צמוד איתם לאורך כל הדרך הצליח ליצור סרט שעשוי לכדי שלמות מוחלטת. בכל פריים ופריים נדהמתי מחדש מכמה הכול הרגיש מדוקדק; הייתי שקוע לחלוטין בחוויה, כאילו אני בעצמי נמצא בתוך הסצנה.
בפן המוזיקלי, נולאן חבר שוב למלחין זוכה האוסקר המחונן לודוויג גוראנסון. כחודשיים לפני צאת הסרט דווח כי נולאן למעשה הנחה את גוראנסון לא להשתמש באורכסטרה בפסקול כלל. בדומה ליוצרי ״משחקי הכס״ עתירי החזון שביקשו מהמלחין ראמין ג׳וואדי כבר ביום הראשון לא להשתמש בחליל כדי להימנע מקלישאות של הז׳אנר, נולאן כהרגלו לקח את זה 10 רמות מעל ולמעשה ביקש מגוראנסון לזנוח כל מוסכמה אפשרית (גם אם חיובית או שלילית), ולחקור עולמות חדשים לגמרי. כבר אז ידעתי שמחכה לנו פסקול היסטרי.
אפילו להגיד שהאמירה שגוראנסון עשה חיל עם המשימה היא אנדרסטייטמנט יהיה אנדרסטייטמנט. גוראנסון לא איכזב, וכצפוי, המוזיקה המקורית היא אחד מהאספקטים הבולטים והמוצלחים ביותר בסרט.
לבקשתו של נולאן, גוראנסון חקר לעומק את המוזיקה של תקופת הברונזה המאוחרת, ובסופו של דבר ביסס את הפסקול סביב כלים יווניים עתיקים כמו הנבל והאאולוס. בסופו של יום, הפסקול מצליח במשימתו להיות סטייה מכוונת מהמסורת האורכסטרלית הקלאסית שבדרך כלל מגדירה את הז׳אנר, כאשר במקום גוראנסון משתמש בכלים עתיקים אלו, לצד טקסטורות מודרניות, כדי להתאים לאופי האקשן-מותחן האפלולי של היצירה. בנוסף, השימוש באשליית האודיו שנולאן כל כך אוהב, ה-”Shepard’s Tone" (רצף צלילים שנשמע כאילו הוא מטפס בלי סוף כסולם מוזיקלי אינסופי) משרה אווירת מתח מורטת עצבים שגורמת אפילו לפסקול האינטנסיבי והמופתי של ׳דנקרק׳ לשקשק.
היו קטעים שלמים בסרט שהייתי חסר מנוחה בכיסא מרוב האינטנסיביות המרשימה של המוזיקה, אך בדומה לשיתופי הפעולה הקודמים של השניים,קשה להעריך את גאונות המוזיקה מבלי לחקור את אלבום הפסקול לאורכו ולרוחבו. מאז כמובן הספקתי לעשות זאת, ומדובר בפסקול מרשים ומהפכני, שיהיה ברוטציה קבועה אצלי בפלייליסט בתקופה הקרובה.
הסרט, אולי באופן לא מפתיע, כולל יותר סצנות אקשן עתירות היקף מכל סרט אחר שנולאן ביים עד היום. וכולנו יודעים עד כמה הוא עושה אותן טוב. יש בסרט רגעים שהם ליטרלי עוצרי נשימה, עד כדי כך שהשעון שלח לי שוב ושוב התראות על “דופק גבוה באופן חריג” לאורך הצפייה. רוב הקרדיט הולך לנולאן, אבל הפסקול של גוראנסון ללא ספק תרם לכך בצורה משמעותית. יש גם לא מעט רגעים שממש מפחידים, ואפשר לטעון שזהו הסרט הקרוב ביותר שנולאן אי פעם הגיע בו לז’אנר האימה.
חשוב לציין גם, שעבר הרבה מאוד זמן מאז שסרט בסדר גודל כזה התהדר בקאסט כל כך עשיר ומרשים. הוא מאגד שמות כמו מאט דיימון, אן האת’וויי, רוברט פטינסון, טום הולנד, זנדאיה, שרליז ת’רון, לופיטה ניונגו, ג׳ון לגויזאמו, הימש פאטל ורבים נוספים - וכולם הגיעו בפוזיציה של מלחמה, מתוך הבנה של גודל הפרויקט והחשיבות שלו. לאורך כל הסרט צפיתי בהשתאות ברצף של הופעות יוצאות דופן, מהסוג שעשוי להיזכר כרגעי השיא בקריירה של כל אחד מהם. וכמו תמיד אצל נולאן, אפשר לצפות לראות גם לא מעט פרצופים מוכרים מאוד בתפקידים קטנים יותר, גם אם השמות שלהם פחות מוכרים.
אחת מבחירות הליהוק הנועזות ביותר שנולאן עשה הייתה צירופו של הראפר טראוויס סקוט לתפקיד משורר. שוב, ממש לא מדובר פה בגימיק שיווקי, אלא בהצהרה מצידו של נולאן: לאחר ששיתפו פעולה בעבר ב-״טנט״, הוא ליהק את סקוט מתוך כוונה מפורשת לשרטט הקבלה בין מוזיקה מודרנית, ובייחוד ראפ, לבין שירה עתיקה, כצורות אמנות מקבילות- שתי מסורות הבנויות על העברת סיפורים לאנשים. זו בדיוק בחירה שממחישה עד כמה הוא התייחס לסיפורו העל זמני של הומרוס לא כטקסט קאנוני, קפוא אי שם בהיסטוריה קדומה, אלא אחד שיש לשמר כספרות רלוונטית שדורשת פרשנות חדשה דרך עדשה מודרנית.
שני אנשי קראפט נוספים שראויים לציון לשבח הם העורכת ג’ניפר ליים והצלם הויטה ואן הויטמה. הצילום פשוט עוצר נשימה, ובמיוחד בזכות הלוקיישנים המרהיבים שנבחרו לצילומים. עבודת העריכה של ליים, בדומה לזו ב-׳אופנהיימר׳, קצבית ומדויקת, ומשתלבת בהרמוניה מושלמת עם המוזיקה ועם התסריט- בעיקר עם המבנה הסיפורי שנולאן בחר להציג באמצעותו את העלילה.
בהקשר לבחירות היצירתיות שביצע בעיבוד, אמר סר נולאן:
״אני מקווה שאנשים ייהנו מהסרט, גם אם הם לא יסכימו עם כל דבר. היו הרבה אנשי מדע שהתלוננו על ׳אינטרסטלר׳. אבל הדבר האחרון שאתה רוצה הוא שאנשים יחשבו שניגשת לנושא בקלות דעת״.
לפני שיצא, היו הרבה רעשים ברשת על בחירות יצירתיות שבוצעו בסרט. למזלנו, רובם שקטו לאחר שאנשים אשכרה ראו את הסרט; אבל בכל אופן דבר שחשוב מאד לזכור זה שנולאן הוא לא עוד במאי בלוקבאסטרים שנשכר כדי לספק את צרכי האולפנים. הוא אוטור מהשורה הראשונה, כזה שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם, והרוויח ביושר את החירות לקחת סיכונים יצירתיים בתנאים שלו, גם בפרויקט בסדר גודל כזה. הוא ללא ספק לקח את זה עד הקצה עם העיבוד הזה לאחת מיצירות הספרות האהובות ביותר מזה מאות שנים, ובסופו של דבר זו כבר החלטה של כל צופה אם הוא מתחבר לכך או לא. אבל אל נא לשכוח לרגע שנולאן הוא פרפקציוניסט, ואף אחת מהבחירות הללו לא נבעה מעצלנות או מאדישות. ובוודאי שלא מזלזול בחומר המקור. להפך; כולן היו החלטות מכוונות לחלוטין לגבי האופן שבו רצה להציג את החזון שלו לסיפור: לא כעיבוד שגרתי, מילה-במילה של הספר שקם לחיים על המסך הגדול, אלא כפרשנות ההוליוודית המודרנית שרקח בראשו- כזו שמנסה לעשות דברים אחרת, להציג ספקטקלז ורעיונות קולנועיים שאפתניים, וללכת למחוזות שלא הרבה קולנוענים יעזו.
זו זכות אמיתית לחיות באותה תקופה שבה סר כריסטופר נולאן יוצר סרטים, ועוד בשיא הקריירה שלו. עם ״האודיסאה״, נולאן לקח את אחד הסיפורים החשובים ביותר בספרות ועיבד אותו לסרט שעשוי לכדי שלמות מוחלטת. אולי הדבר הכי מרגש בסרט הזה זו העובדה שאין קולנוען חי, חוץ מנולאן, שהיה מסוגל לעשות סרט כזה בימינו.
אי שם ביוון או במרוקו, מצלמה שלא הייתה קיימת לפני שנתיים צילמה שוט שאיש מעולם לא ניסה ליצור קודם לכן - וזה, בסופו של דבר, מה ש-׳האודיסאה׳ של נולאן מייצג: הוכחה למה שעדיין אפשרי כאשר הוליווד מעניקה לאמן עתיר החזון הבולט של דורו את כל האמצעים הדרושים כדי לרדוף אחר תשוקה אמיתית ושאפתנות שהרוויח ביושר אחרי קריירה עשירה. ״האודיסאה״ הוא ללא ספק דבר שחייבים לחוות, חובה באולם IMAX, ואחת החוויות הקולנועיות מסעירות ביותר שחוויתי. בהיסטוריית הקולנוע, אני די בטוח שהוא ייזכר לצד אפוסים על זמניים כגון ״שר הטבעות: שיבת המלך״, ״גלדיאטור״, ״בן חור״, ״לורנס איש ערב״ ו-״להציל את טוראי ראיין״. בעיניי, כבר התעלה על כולם.
תנו לו את כל האוסקרים!
