מכירים את זה שאתם אוהבים משהו כל כך חזק שאתם לא יודעים איך להתחיל לתאר את זה למישהו אפילו? שום דבר שתגידו לא יבהיר את העוצמה הזאת, גם אם הם חושבים שהם הבינו. ״אה ברור אני מכיר את זה!״. אתם מרגישים שהדבר הזה הפך לחלק ממי שאתם, האישיות שלכם, ממש בלתי נפרד מכם. משהו ששוחה בזרם הרגשות שלכם בהרמוניה. אז לא בטוח שכולם יבינו את זה באותה רמה.
זה מה שיש לי עם האלבום Sleep של מקס ריכטר. לראיה: אני באמת מרגיש שגם אם קראתם את מה שכתבתי בפסקה הקודמת והזדהיתם - אתם עדיין לא יכולים להבין לגמרי את מה שאני מרגיש כלפי הפרוייקט הזה של אחד המוזיקאים הכי מדהימים שאי פעם חיו פה. אבל הוא חוגג עשור היום, אז אני אנסה להסביר. מכתב אהבה לאלבום ששינה אותי והפך לחלק ממני.
בשנת 2014, יצאה הסדרה המושלמת ״הנותרים״ של HBO. אני זוכר כמה המוזיקה בלטה שם, כל מי שראה את הסדרה יודע את זה ותמיד מזכירים את זה. אחרי הפרק הראשון נכנסתי ל-IMDb — מקס ריכטר. אוקיי, מי זה? הלחין כמה סרטים (אפילו סרט ישראלי אחד, ״ואלס עם באשיר״) והופיע קטע שלו ב״שאטר איילנד״ המדהים. לימים הבנתי שזו היצירה המפורסמת ביותר שלו — “On the Nature of Daylight״ — שהופיעה בכל כך הרבה מקומות והפכה לסמל של מלנכוליה שנכנסת ישר ללב.
עבר זמן, לא ממש התעמקתי מעבר להנאה שלי מהמוזיקה בסדרה, עד שהתגייסתי ואחרי פרק הטירונות והקורס של דובר צה״ל הגעתי למשרד מדור ניו מדיה (לימים ״דיגיטל״) בינ״ל ובזמן העבודה שם הייתי מאזין להמון מוזיקה. יום אחד צפיתי שוב ב״שאטר איילנד״ בבית, והנה הוא קפץ לי לראש שוב, מקס ריכטר. משם, במשרד, התחלתי להאזין למוזיקה שלו, לאט לאט, בתקופה שלפני אפל מיוזיק מה שאומר יוטיוב ואז הורדה פיראטית.
ידעתי שבדיוק באותה התקופה, ספטמבר 2015, הוא שחרר פרוייקט אחד שאפתני יותר מרוב מה שהכרתי באופן כללי. הוא כתב, לדבריו, ״שיר ערש של 8 שעות״ — האלבום ״SLEEP״. כמו שזה נשמע, מדובר באלבום של 8 שעות (בערך), האורך של שינת לילה נורמאלית, עם מוזיקה שמהונדסת (בעזרתו של נוירולוג) לשינה. רגועה, עמוקה.
יצאו שתי גרסאות: האחת מלאה ובאורך 8 שעות והשנייה היא כמו דוגמית טעימה של שעה, שמכילה בערך קטע אחד, כ-10 דקות, מכל מוזיקת נושא שמופיעה באלבום. חשבתי לעצמי שאלבום של 8 שעות זה חתיכת פרוייקט האזנה ואני לא יודע אם אתחבר, אז אוריד את זו של השעה, אתחיל להאזין ונראה מה יהיה.
לחצתי פליי, ואחרי קטע אחד עצרתי, הורדתי את הגרסה המלאה והתחלתי לשמוע. יותר מזה לא הייתי צריך. היה לי קליק חריג.
באלבום המלא הקטעים כבר יותר ארוכים, מגיעים ל-20 ואפילו 30 דקות, מבוססים לרוב על רפטטיביות וחזרה על מנגינות על פי מספר מוזיקות נושא או משפטים מוזיקליים שמתפתחים עם כל הופעה שלהן במהלך האלבום ולעתים מתפרסים על 2-3 רצועות רצופות. 31 קטעים בסך הכל, 8 שעות ו-24 דקות. יצירה ענקית שמולחנת ומבוצעת על ידי הרכב קטן: מקס ריכטר על פסנתר, סינתיסייזרים (כן, מוזיקה נאו-קלאסית כוללת גם אותם) ואורגן, גרייס דווידסון קול סופרן, וחברי American Contemporary Music Ensemble קיילב בורהאנס, בריאן סנואו, קלאריס ג׳נסן, בן ראסל ויוקי נאמאטה רזניק על שני צ׳לו, שני כינורות וויולה.
החלטתי שזו תהיה האזנה לפרקים. כל פעם קטע אחד או שניים שמשתלבים אחד בשני. פרק, אם תרצו. בכיף שלי, בסוף יום עבודה או משהו. זה לקח איזה חודש-חודשיים וסיימתי.
ההגעה לקטע האחרון, ״Dream 0 (till break of day)״, תמיד תהיה זכורה לי. היום, השעה, איפה הייתי (במשרד בבית סוקולוב — מקום שירותי בדובר צהל), אבל בעיקר: איך הרגשתי. הוא קטע מיוחד, שלוקח את התמה הראשית של SLEEP ומציג עיבוד חדש שלה, כשמה שבמקור מנוגן על פסנתר הפעם מנוגן על ידי כלי קשת, ומה שכלי הקשת ניגנו — ניתן לקול הסופרן המרטיט של גרייס דוידסון. קשה לי לתאר מה אני מרגיש כשאני מאזין לקטע הזה. עד כדי כך שמספר הפעמים שהאזנתי לו ספציפית (במיוחד ביחס לכל שאר האלבום) הוא מאוד מועט, מאוד. אני לא רוצה לבזבז את זה על רגע שלא מרגיש הכי נכון שיש.
האלבום עצמו הוא הדבר הכי מלטף שיכול להיות. חזרתי אליו כל כך הרבה פעמים בעשור האחרון ובחיים לא ימאס לי. הוא כל כך עשיר וממלא ונכנס מתחת לעור שכל האזנה לקטע של 20 דקות או יותר — ולפעמים ״פרק״ של כמה קטעים על אותה תמה מוזיקלית יכול להגיע לכמעט שעה! — חולפת ביעף, אני נשאב פנימה. תמיד אמרתי שמקס ריכטר מלחין מוזיקה בתדר של הרגשות שלי, אבל האלבום הזה יותר מכולם.
אז האם כיף לישון איתו? כנראה שכן. לא ניסיתי. האלבום הזה משמש לי להאזנה, כי הוא כל כך יפה ומיוחד שאני לא רוצה ״לבזבז״ אותו על השמעה ברקע של שנת לילה. ריכטר, מצדן, לקח את החוויה לאקסטרים ובזמנו ביצע מספר הופעות חיות של האלבום כולו (כן, כן, בלייב — 8 וחצי שעות, לא מוקלטות מראש) בליווי קהל שמאזין על מיטות ויכול — ואף מוזמן — להרדם במהלך המופע. תמיד אמרתי שאין מצב שהייתי נרדם. כמו שאמרתי, לא אבזבז את האלבום הזה על שינה — בטח שלא בהופעה חיה — אבל מעבר לזה, להיות במעמד הזה מול ריכטר וההרכב שמבצעים את זה, אני לא יכול לתאר כמה הייתי בוכה שם מהתרגשות. במיוחד בקטע האחרון.
פעם באיזה סשן שאלות ותשובות בפייסבוק מקס ריכטר ענה לי על שאלה ואמר שכנראה לא יהיה סיקוול לאלבום. אבל הנה, הוא שחרר ממש היום אלבום חדש, כזה שבמשך 90 דקות (זמן סטנדרטי של שנת REM עמוקה) מציג ״צורה מזוקקת של SLEEP״, לדבריו, עיבודים מחודשים. ההתרגשות שלי עצומה. הוא פתח הופעה אחת נוספת בלונדון, ממש עוד רגע. לצערי, לא קניתי כרטיס כי רק הבסיסי ביותר היה יקר בצורה קיצונית מאוד (נסו לנחש כמה — יותר מזה) וכרגע זה לא מתאפשר לי. אבל בעזרת ה׳ אולי זה עוד יקרה ואולי אזכה לראות את זה בלייב. אולי כשיחגוג 15 שנה? או 20? בינתיים אאזין שוב ושוב ואמשיך לנגן את תמת ה-״Dream״ על פסנתר — מה שאני מאוד אוהב לעשות — פעם בכמה זמן.
אם הגעתם עד כאן (תודה), אומר לכם כעת: קחו רגע ולחצו פליי על ״From Sleep״, גרסת השעה המצומצמת שהתחלתי איתה, אולי גם אתם תעברו לפרוייקט ההאזנה לאלבום המלא תוך רגע. שימו אוזניות, תתרכזו. אפשר לקרוא תוך כדי, לעבוד, ללמוד או סתם לשבת ולחשוב.
אמשיך לנצור את האלבום הזה לעד, האלבום שהכי קרוב אליי וללבי. מתנגן בתדר של רגשותיי. ממלא בהשראה. אני לא חושב שמשהו יצליח להתעלות עליו. זה לא סתם איזה ״סרט השנה״ או משהו כזה. זה הרבה יותר עמוק.
עשור אחרי אני עברתי המון, תקופות בחיים באו והלכו, אבל SLEEP תמיד שם, תמיד מושלם. בשלב הזה, הוא כבר חלק בלתי נפרד ממי שאני.
