לפעמים אנחנו בוחרים לשמור חלקים בנו לעצמנו כי ההשלכות של חשיפה יכולות להיות חמורות מדי; ולפעמים אנחנו מגלים שההסתרה היא בעצם זו שגובה את המחיר הגבוה. הסרט "הכדור השחור" מתרחש בספרד ונע בין שנות ה-30 לבין שנת 2017. באמצעות שלושה גברים צעירים הוא עוקב אחרי סיפור משפחתי לאורך שלושה דורות ומציב מולנו מגוון קונפליקטים שנוגעים בין היתר במלחמות, במעגל התעללות משפחתי ובגילוי וקבלה עצמית. מהסצנה הראשונה הייתי מהופנטת. סרט שאורך מעל לשעתיים ומצליח לנצל כל דקה ודקה בו ביעילות, לא נמרח ולא ממהר אלא מבין בדיוק איך לגשת לכל סיטואציה בנסיבות המיוחדות שלה.
עם קטעים אלימים וכואבים לצד קטעים רגישים וחכמים, עם הופעות קצרות אבל משמעותיות ביותר של פנלופה קרוז וגלן קלוז, שכל אחת מהן נותנת הופעה מדויקת ביותר, עם מערכות יחסים כל כך אמיתיות – חוויית הצפייה, האמנם קשה לעיתים, הרגישה נעימה ומעשירה. זה סרט שממשיכים לחשוב עליו אחרי שהוא נגמר כי הוא נותן כל כך הרבה על מה לחשוב. צפייה מרגשת שמאפשרת לנו, בתור צופים, להתבונן בעצמנו במראה ולבחון מחדש את הדמויות שבנינו לעצמנו מול אנשים אחרים ואת השימוש שלנו בכוח שהן נותנות לנו. מומלץ מאוד מאוד. (4.5/5 כוכבים, אפרת וולפינגר)
בניגוד לדעה פופולרית, קולנוע לא חייב להיות מעודן. הוא יכול להיות ברור ומוצהר – וככה זה מרגיש בסרט "רוז", זוכה פרס השחקנית בפסטיבל ברלין האחרון, העוקב אחר רוז (סנדרה הולר) המתחזה לגבר. היא לוקחת את המסמכים בשמו המרשים, יורשת נכס אדמה בתוך כפר קטן ולוקחת אותו למען עצמה. משם היא מתחילה להתחבר עם התושבים המקומיים מבלי שהם יידעו על הסוד שלה. הדבר הטוב ביותר בסרט זה ללא ספק המשחק של הולר, שמשחקת הלכה למעשה שתי פרסונות בתוך דמות אחת. השחקנית שמה על עצמה את הדמות הגברית לאורך רוב הסרט, אך בפעמים הבודדות שהיא שוברת את האישיות הזאת, המשחק שלה משתנה דרסטית. זה פשוט מדהים לראות את זה. גם הצילום מאוד יפה, הסיפור מותח ומעביר את המסר של הסרט בצורה מאוד נוקשה אבל מהנה. הסרט מתקשה להגיד את המסר שלו בקול רם, ולפעמים מרגיש שהוא מציג אותו שלא לצורך, אך מנגד כמה מהסצנות הטובות ביותר בסרט כוללות מונולוגים תמטיים ומרהיבים של הולר. (4/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
סרטו החדש של הבמאי הצרפתי כריסטוף הונורה ("מרצ'לו מיו") נפתח עם אות אזהרה לכלה. מזהירים אותה על החיים עם החתן שלה, בן משפחת פואיג, שיהיו מלאים בבעיות. האזהרה הזאת במהרה מתגלה כמהימנה, והסרט הופך לקליידוסקופ קולנועי המציג את משפחת פואיג, גם דרך החתונה וגם בהמשך חייהם. הם סוחבים עימם מטען עצום של כאבים: מחייהם המשפחתיים ומהתמודדות נפשית. מעל הכל, הסיפור הזה מוצג במעטפת של סרט תקופתי המתרחש ברובו בסוף שנות השבעים. הסרט נע בין בני המשפחה ומציג חלקים מתוך חייהם, ממש כאילו הוא לוקח את הצופים לתוך מפגש של משפחה מורחבת. הכל אותנטי, מציף ומבוצע היטב מבחינה קולנועית. ראוי להוסיף כי אנסמבל שחקנים מצוינים מגלמים את המשפחה, ביניהם אדל אקסרקופולוס ("מעברים", "אהבה משוגעת"). אך הריאליזם הזה הופך לבעיה המרכזית של הסרט, משום שהוא מעמיד את הצופים אל מול כמות אדירה של מידע, באופן שקשה לעקוב ולעכל. וממש כמו מפגש משפחתי, אין מקום לנשום. (3.5/5 כוכבים, יותם דוברין)
"שחר חדש" הוא אנימציה יפנית המספר על חברי ילדות שגרו ולמדו בעבר בסמוך למפעל זיקוקים. אך מנסיבות ברורות, כל אחד התקדם בחיים למקום אחר, חוץ מקייטארו שנשאר להתגורר במפעל. כעבור 4 שנים, כשהמפעל מיועד להריסה, קאורו ואובינטה חוזרים לאותו מפעל לעשות מופע זיקוקים אחד אחרון. הסיפור הוא מאוד מעניין, מזכיר קצת את "ערך סנטימנטלי" עם איך שהחזרה למפעל מחזירה בהם זיכרונות וריבים. הם כוללים את הרצון להיות תלויים במורה שלהם, איטארו, ואת הטראומות שהוא השאיר בהם. זה מאוד מפתיע כמה מיץ הצליחו להוציא בתוך סיפור על זיקוקים, אבל עם זאת, שבאורך של שעה ורבע, הסרט רץ בקצב מהר מדי ולא נותן לרגש באמת לשקוע. מבחינת האנימציה, מדובר באחד מסרטי האנימציה היפים מהשנה, כאשר הוא עובר בין אנימציית דו מימד לתלת מימד באופן גאוני ויצירתי שלא נצפה בסרטים אחרים. ועם כל זה לא היה מספיק, העיצוב של המחוזות סביב המפעל הם בין היפים שאי פעם צוירו. (3.5/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
גאראנס (אדל אקסרקופולוס) היא אלכוהוליסטית. היא מודעת לזה והיא אפילו אומרת את זה בגלוי. היא כבר השלימה עם זה שהאלכוהוליזם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלה וכל השלכה שתבוא שווה את זה בשביל ההקלות הזמניות שהיא מקבלת מהחרדה והכאב שהיא מתמודדת איתם. "עוד יום" הוא אחד הסרטים הכי נוגעים ללב ואמיתיים שיצא לי לצפות בהם. גאראנס מוצגת לנו בצורה כל כך אמפתית שקשה לא לראות את עצמנו בה, הזדהיתי עם כל בחירה והחלטה שהיא ביצעה. כל מערכת יחסים בחייה של גאראנס הרגישה כאילו היא נלקחה ממערכות יחסים שאני מזהה או מהחיים שלי או מהחיים של הסובבים אותי. אמנם הקשיים שאנחנו מתמודדות איתם הם לא אותם קשיים אבל הצלחתי ללמוד ממנה המון. המקום שהקהילה שלנו, החברים או המשפחה, תופסת בחיינו, יכול באמת לשנות לנו את החיים; אם נאסוף סביבנו את האנשים הנכונים, נוכל לעבור הכל. נכנסתי אל הסרט עיוורת לחלוטין ובלי ציפיות בכלל ויצאתי עם סרט שבעיניי הוא מושלם, מצמרר ומעורר השראה. (5/5 כוכבים, אפרת וולפינגר)
במהלך המלחמה הקרה, נשלחת מרצה בריטית בשם ג'ואן אנדרוז (לזלי מנוויל, "חוטים נסתרים") אל פולין של שנות השמונים, שנים ספורות לפני נפילת המשטר הקומוניסטי. יום אחרי שהיא מגיעה ומעבירה הרצאה, מצבה משתבש בגלל הפגנות סטודנטים נגד המשטר. המדינה הופכת לכלא הנשלט על ידי הצבא, המציב את ג'ואן במשימה לברוח ממנה, ובשאלה של כמה היא צריכה לעזור למחתרת של מדינה אחרת. העלילה מלאה בסצנות מותחות שעשויות היטב של בריחה מהצבא הפולני, אך הסרט לא מספק הרבה הפתעות או טוויסטים מעניינים למשך אורכו, הנמשך קרוב לשעתיים. הוא די מונוטוני באווירתו, הדמויות לא עמוקות ברגש, וקשה למצוא בסרט משמעות רבה מעבר להתנגדות לאוטוריטריות. גם המשחק של מנוויל הוא בסך הכל בסדר. השחקנית לא מצליחה להוציא הרבה מהדמות שלה, ואת זה אפשר להגיד על כמעט כל הקאסט, למעט זופיה ויצ'לאץ', שמשחקת את אלינה. הדמות שלה היתה עם הכי הרבה תוכן והעניין, רק חבל שהיא לא זכתה לזמן מסך ניכר. (3/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
תמה חוזרת בפסטיבל היא סרטים העוסקים בשיקום, והסרט התיעודי "חיי שרה" מצטרף אליהם בכבוד, עם סרטים כמו "ספרו לכולם". הפקה זו של יס דוקו מתארת את מסעה של שרה, שבגיל 21 מתגרשת מבעלה לאחר נישואים וחיים קשים כדי להתחיל דרך חדשה, רק כדי לגלות שהיא בהיריון. הסרט מלווה את שרה לאורך שנים, דרך מעברי דירות ועבודות. הצילום נעשה בסגנון של זבוב על הקיר, מה שמעניק לנו בתור צופים מבט לתוך חייה של שרה. במובן מסוים הסרט גם מחמיא לדוקו "אני ניו" אשר זכה בתחרות, מתוך ההתבוננות שהסרטים מעניקים לתהליכי שיקום, שונים ככל שיהיו. סיפורה של שרה הוא מאוד קשה, אבל בסך חלקיו, מעורר השראה ומציג את החוזקה שלנו כבני אדם. נוסף על כך, הוא מעניק ייצוג לקשיים הייחודיים שלה בתור אם חד הורית וחרדית. צפו בסרט זה לריגושים גדולים ולאישיותה המהפנטת של שרה, כאשר הוא עתיד להיות משודר בהמשך ביס דוקו. (יותם דוברין)
בין אם אתם חובבי ספרות והיסטוריה ובין אם אתם סתם פריקים של ידע כללי, סביר להניח שנתקלתם בשמו של אלי ויזל. מי ששרד את התופת של אושוויץ ובוכנוואלד וחלם לזכות בפרס נובל לספרות, הפך לימים לאחד מעמודי התווך של המפעל להנצחת השואה וזכה דווקא בפרס נובל לשלום. הסרט עוקב אחר תחנות מפתח בחייו: משאיפותיו המוקדמות כסופר צעיר, דרך הקריירה העיתונאית שלו ב"ידיעות אחרונות", ועד להכרה הבינלאומית שקיבל עם הזכייה בפרס נובל לשלום. אך הסרט הזה הוא הרבה יותר מסתם סרט תיעודי גנרי – הוא חושף בפני הצופים פרטים היסטוריים שלא היו ידועים לפני כן לציבור, ומציץ אל הקונפליקטים הפנימיים והמורכבים שליוו את ויזל בצל הטראומה. בשילוב קטעי ארכיון וראיונות עם חוקרים ואנשי מפתח בחייו, הסרט שופך אור חדש על דמותו של ויזל, ומצליח לחשוף פנים לא מוכרות באישיותו, הרחק מדמותו הציבורית המוכרת. הסרט עתיד לעלות לשידור בכאן דוקו. (ארז לוסטיג)
שינוי הוא תמיד מתבצע על ידי מעשים רדיקלים, או לפחות ככה טוען הדוקו "269" המספר על מקים התנועה של אותו השם, הפועלת למען זכויות של בעלי החיים ולמחאות על תעשיית הבשר העושה שואה לבעלי חיים. כל החצי הראשון של הסרט, אנו נמצאים עם אותם המפגינים בתוך כל שיבוש ומחאה שהם עושים – ובזכות העריכה והצילום החדה מרגישים את המתח והסיכון לא פחות מכל סרט אקשן הוליוודי. תוך כדי, אותן סצנות מציגות לנו את הדמויות הראשיות. אלו הם סשה, שהקים את התנועה, ומירה בת זוגו של סשה שמנהלת את התנועה יחד איתו. מערכת היחסים שלהם היא למעשה ה"בשר" של הסרט, שמדבר על חשיבות היוזמה בעשייה חברתית והמחיר שנדרש לשלם על פעילות של כזאת תנועה. (יובל לוינשטיין)
סרט דוקו זה, ששמו לקוח מתוך בקשתה הטראגית של עדן ירושלמי ז"ל, מתאר את השנתיים הראשונות של המלחמה מעיניהם של קרובי המשפחה של עדן, לאחר חטיפתה ממסיבת הנובה בשבעה באוקטובר, דרך הרצח שלה בתקרית שבה נרצחו חמישה חטופים נוספים בספטמבר 2024. הסרט שובר את הלב במיוחד בגלל תיאורי התקווה הכה מפעמים המלווים את משפחתה בחלקו הראשון, אז הם האמינו כי עדן עדיין בחיים ויצאו למסע בינלאומי לעידוד חילוצה מהשבי. החצי השני מטלטל משום שלמרבה הזוועה, אפילו קצינת הליווי אשר הוצמדה למשפחה גילתה על שמועות הרצח לאחר ההדלפות לטלגרם, מה שגרם לה לטלטלה אישית לא מבוטלת. עם זאת? מבחינה הפקתית או קולנועית אין יותר מדי לומר על הסרט. הסיפור בפני עצמו מספק אותנו רגשית, וחציו השני מטלטל יותר מכל סרט אימה. ראוי לציין כי "תמצאו אותי, טוב?" זכה בפסטיבל בפרס הביכורים, ועתיד להיות משודר ברשת 13. (גל שווד)
השנה הזו הייתה לא פשוטה עבור הפסטיבל, לאחר עונת פסטיבלים שמהצד לא נראתה איכותית במיוחד, בייחוד במקרה של פסטיבל קאן. חלק גדול מהזוכים הגדולים הגיעו לפסטיבל, כולל זוכה פרס דקל הזהב "פיורד" – דבר משמעותי משום שבשנתיים האחרונות, הפסטיבל לא הקרין את זוכי הפרס המדובר. התוכנייה המלאה הייתה עשירה בסרטים מצוינים ושונים, החל מ"הכדור השחור" הספרדי והמצוין, דרך הקומדיה המצוירת ומופרעת "ג'ים קווין" ועד "וגופתה לא נמצאה מעולם" האימתי. הנבחרת הישראלית גם היא הייתה מאוד מוצלחת, כמו "עצמאות" הנפלא שפתח את הפסטיבל או "לאן" שזכה בתחרות הישראלית. אך לא חסרו סרטים רעים שמעלים תהייה לגבי איך הם התקבלו. אבל זה היה פסטיבל מספק, ובתקווה במתכונת שלו בשנה הבאה יהיו סרטים טובים יותר ואולי אפילו אירועים מיוחדים. מתוך סטנדרטים של שנים קודמות, ראוי מאוד שבשנה הבאה יחזירו את ההקרנות של סרטים קלאסיים ברחובות, ישימו דגש גדול יותר על רסטורציות חדשות (מאוד חסרו בתוכנייה הרסטורציות של "המבוך של פאן" ו-"השטנים" של קן ראסל) והקרנות בליווי תזמורת.
