לחירות יש מחיר. אנחנו נוטים להגיד את זה הרבה פעמים בנאומים פוליטיים, במניפסטים פוליטיים, בפרוזה על תקופות אחרות. אבל מה תעשו כשהמחיר יהיה מעבר לחוק, לסיכון הסביר? מהו אותו מחיר שתהיו בכלל מוכנים לשלם? את מה (ויותר נכון את מי) אתם תהיו מוכנים להקריב? לאזלו נמש ("הבן של שאול") ידוע בקולנוע הבלתי מתפשר שלו. ריאליסטי עד כדי כאב, אפל אך אמיתי. הוא לא מחפש להכאיב, הוא מחפש להראות. מה המחיר שתהיו מוכנים לשלם בשביל לקבור גופת ילד באושוויץ? מה מחיר החופש תחת מסך הברזל? מה מחיר ההצלה של סבתא שלי ואמא שלה? (4.5/5 כוכבים, גל שווד)
הערה: ז'ורז' מולן, ראש המחתרת הצרפתית בין 1942 ל-1944 שמוצג בסרט, ניהל בין היתר את ההברחה ההמונית של יהודי דרום צרפת לכפרים תחת זהויות מזויפות. בין אלפי האנשים שניצלו, היו סבתא רבא שלי והבת שלה, סבתא שלי.
לעשות סרט אימה טוב על מערכות יחסים זה קשה. לעשות סרט פאונד פוטג' טוב זה עוד יותר קשה. אבל סרטם של פולאריס בנקס ומור כהן צולח בשני הסגנונות הללו, ועושה זאת כאשר שניהם למעשה היוו את כל צוות ההפקה. לאחר בכורה בפסטיבל SXSW, השניים הגיעו להציג את סרטם בירושלים, שמספר על זוג נשוי שיוצאים לצלם סרט אימה בטבע הפסטורלי האמריקאי, המרוחק מכל סממן של ציביליזציה. לאחר ויכוחים רבים, הגיחה הזו לטבע הופכת למשחק חתול ועכבר שבו הם מנסים להרוג אחד את השני. זהו סרט סוער, כיפי, מהנה ומלא בתפניות שקשה לזהות. העשייה הקולנועית שלו טובה מאוד, בייחוד בהתחשב בצוות ההפקה המצומצם. מעל הכל, הוא לוקח את סגנון הפאונד פוטג' לקיצון בכך שהוא מטשטש לחלוטין את הגבול בין הדמויות לבין היוצרים, שמשחקים בסרט עם שמותיהם האמיתיים. "וגופתה לא נמצאה מעולם" הוא חד משמעית ההפתעה הגדולה של פסטיבל זה, ובעולם צודק יזכה לקהל רחב שיצפה ויתאהב בו. (4/5 כוכבים, יותם דוברין)
לפעמים סרט אינדי לא צריך להיות אומנותי, אלא פשוט להיות סרט חמוד. "נמר של נייר" הוא לחלוטין אחד שכזה. הסרט מתאר את הסתבכותם של שני אחים (אדם דרייבר, "מלחמת הכוכבים" ומיילס טלר, "וויפלאש") שמתחילים עסק הנדסה סביבתית ופתרון ביוב. אך די מהר, השניים מסתבכים עם המאפיה הרוסית במה שנע מקומדיה קלילה לדרמה משפחתית כבדה, כאשר עלילת הסרט מונעת על ידי אם המשפחה (סקרלט יוהנסון, "סיפור נישואים"). אך עם כל זה, הסרט לא מכיל מסר עמוק במיוחד. והאמת? שהוא לא ממש צריך אחד. התסריט די גנרי אך מכיל הופעות מקסימות למדי משלושת השחקנים וכמה סצנות כיפיות למדי, ובראשן סצנת הסיום של אדם דרייבר, שעבודת הצילום בה (הנהדרת לאורך כל הסרט) והסאונד בה פשוט מופלאים. העובדה כי הסרט נקנה להפצה על ידי אולפן אינדי לא תעשה לו חסד, משום שמדובר בסוג הסרטים שאם היו עולים בנטפליקס היו הופכים לכל הפחות להיט משמעותי. (4/5 כוכבים, גל שווד)
איך אפשר לומר לעצמך לא? כך נקרא באנגלית סרטה החדש של הדס בן ארויה ("מישהו יאהב אותי", "אנשים שלא אני"), שהוא למעשה מסביר את הרעיון טוב יותר מהשם העברי "איך להרגיש". הסרט מתמקד בזוהר (גל זוסמנוביץ'), רקדנית שעוברת מהארץ לברלין. מתוך הנקודה הזו הסרט לוקח אותנו כצופים לתוך חייה הסוערים והקיצוניים, הכוללים מסיבות, רומנים, סמים ואורגיות. אמנם הסרט מתעסק יותר ביצירת אווירה מאשר בבניית נרטיב קונקרטי, אך קשה שלא להתמסר לדמויות שלו. הן אנושיות, מחוספסות ופשוט מרתקות. זהו סרט נועז שלא חומק מכל פרט בחייה של זוהר, החל מהמיניות שלה (היכונו לסצנות סקס מאוד גרפיות וממושכות) ועד הפחדים הכי עמוקים שלה. הרוח הצעירה של הסרט מהפנטת, וללא ספק מכפרת עליו גם כאשר הנרטיב מעט נתקע. הצילומים שלו יפהפיים, והלב של הדמויות ניכר בכל עבר. הדס בן ארויה מפגינה היטב את כישוריה ביצירת סיפור רגיש על חיים צעירים, וחבל לפספס אותו על המסך הגדול. (יותם דוברין)
בתוך עיירה קטנה, אנשיה מתמודדים עם טרגדיה שגבתה את חייהם של רבים מקהילתה. אחד הנופלים היה אבא של ריסה, ששנים אחרי המקרה רוצה דרך לתקשר איתה. ריסה מוצאת אותו דרך תא טלפון ישן שבו אנשי העיירה מדברים עם המתים, רק שריסה באמת מצליחה לשמוע ולתקשר עם הנופלים. הם נותנים לריסה בקשות לסגור חשבונות עם אנשים שהשאירו מאחור. אחת ההפתעות הגדולות שהיו בסרט זה הטון שלו – מבלי לדעת כלום על הסרט, התחלתו נותנת תחושות של אימה וחרדה, עם שוטים בוהקים של אש בלתי נשלטת. מיד אחר כך, מוצגים שוטים של העיירה כמעט נטושה מאדם. אך ככל שהסרט ממשיך, כך מתגלה גם הלב האדיר של הסרט, שיושב בעיקר על ריסה. היא ילדת נזק עם לב זהב, והחיבור שלה עם אסטבן, השכן שלה שמשמש כבייביסיטר שיכור, הוא נהדר ויוצר את רוב הרגש בסרט. עם כל זה, הסרט לא מצליח לחבר את כל נקודות העלילה יחד; העלילה עצמה מרגישה מפוזרת רוב הזמן, ולא מהודקת מספיק לכל אורכו. (3.5/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
לעיתים קרובות סרטי דוקו מותירים אותך כצופה כשבר כלי. "אני ניו" עושה זאת כבר מדקותיו הראשונות. הסרט עוקב אחר תהליך השיקום של ניו, ילד בן שלוש וחצי ששרד תאונת דרכים קשה עם סבתו, אבל נותר עם נזק בגזע המוח. בין רגע הוא צל של עצמו – ילד שיום קודם לכן היה יוצא לטיולים, רוקד, מדבר – מוצא את עצמו ברגרסיה בתפקודו ותלוי הרבה יותר באחר, בין אם בצוות בבית החולים או בהוריו. אך מעל הכל ישנה אופטימיות, שאכן מוכיחה את עצמה דרך ניצחונות קטנים אך מרחיקי לכת. ראוי להוסיף כי הסרט לא מתאר רק את תהליך השיקום של ניו, אלא גם מציג היטב את נקודת המבט של הוריו. "אני ניו" יודע היטב איזה סרט הוא רוצה להיות, ועושה זאת טוב. זהו דוקו מרגש עד דמעות, עוסק בנושא שלו ברגישות הנדרשת, עם צילומים נאים ועריכה טובה. קשה מאוד לצפות בו ולא למצוא פרספקטיבה לחיים, וגם לקבל תזכורת לכך שעם כמה שהגורל יכול לפעמים למרר לנו את החיים, כוחנו כבני אדם יכול להתגבר על אתגרים שאין לתאר כמה הם קשים. "אני ניו" ישודר בהמשך בערוץ הוט 8. (יותם דוברין)
אחת ההפתעות הגדולות של פסטיבל קאן האחרון הייתה "ג'ים קווין", סרט אנימציה צרפתי שהתחרה במסגרת מבט מסוים. מה שהחריג אותו כל כך היה עצם העובדה שהפרימיירה החגיגית שלו הפכה להקרנה כמעט אינטראקטיבית, כאשר צופים רבים הריעו לסרט. הסרט עוקב אחר מסעם של שני גייז פריזאים, ג'ים המפתח גוף ולוסיאן הטווינק המופנם. מחלת ההטרוזיס התפשטה, והיא הופכת את כל ההומואים לסטרייטים. הם עוברים בין קהילות ההומואים השונות כדי למנוע את התפשטות המגיפה הנוראית. ראשית כל, "ג'ים קווין" הוא פשוט סרט קורע מצחוק. יותר מזה, הוא סרט שחובה לראות בקולנוע, פשוט כי זה סרט שרואים עם קהל שמריע לו וצוחק מהבדיחות בקולי קולות. אך הסרט רחוק מלהיות מושלם – הוא לא עמוק, התסריט שלו תבניתי והסיום שלו מעלה גבה לכל הפחות. אבל זה סרט כיף, צבעוני, פרוע, צרפתי להחריד, וגרם לכל הקהל בהקרנת הלילה המאוחרת שצפיתי בה להתפוצץ מצחוק שוב ושוב. ולפעמים, לפעמים, זה כל מה שצריך. (4/5 כוכבים, גל שווד)
הנורמה של יוצרי קולנוע שמפיקים סרטים על בני משפחתם היא להציגם בצורה אוהדת. הבמאי הצרפתי עמנואל מאר ("לא שמה זין") שובר את הנורמה הזאת לרסיסים עם סרטו החדש, שבפסטיבל קאן האחרון גרף את פרס התסריט. "איש השעה" מספר על אנרי מארה, סבא רבא של הבמאי, שמגולם על ידי סוואן ארלו ("אנטומיה של נפילה"). במהלך שנת 1940, צרפת מובסת על ידי הנאצים, ואנרי מוצא עצמו מופשט מההון שלו. הוא מנסה למצוא ישועה משותפת לעצמו ולמולדתו, אך מוצא את עצמו משתף פעולה עם הנאצים. זהו סרט שמנסה להיות קומדיה על חשבון האישיות הנלוזה והעלובה של אנרי, אבל מעט מאוד מהבדיחות שלו מצחיקות. נוסף על כך, הסרט לא מצדיק בשום צורה את אורכו המשתרע על פני שעתיים וחצי, וממצה את עצמו מעל שעה לפני שהוא מסתיים בפתאומיות. אמנם "איש השעה" מכיל ביצועי משחק טובים וערכי הפקה גבוהים, אך קשה מאוד לצפות בו ולהביע עניין. (2/5 כוכבים, יותם דוברין)
עלילת הסרט מספרת על נער ונערה, לוקה ופלאביה, שננטשו על ידי ההורים שלהם בשביל עבודה או רדיפה אחרי חלום ישן. "רק אנחנו" מתחיל כאשר השניים מוצאים נחמה זה בזה מתוך הזדהות עם מצבם העגום. זהו סרטו החדש של טודור כריסטיאן ג'ורג'יו, שמאייש את תפקידי הבמאי, תסריטאי ומפיק, והוא עשה את בכורתו השנה בפסטיבל ברלין. הסיפור שלו מקבל תפנית כאשר אחותו הקטנה של לוקה מוצאת שני ילדים שברחו מהבית, ולוקה נותן להם לגור איתו. על אף הקונספט המהודק, עלילת הסרט היא דווקא מאוד רופפת לאורך כולו, שנמשך כתשעים דקות. לסרט יש איזושהי נקודה מעניינת שקצת נוגעת בלב על ילדים נטושים שמנסים להיות הורים שלהם. אך גם זה משהו שלא בדיוק נכנסים בו לעומק במהלכו – הדמויות כן מאוד מעניינות ומשוחקות היטב, הערה שרלוונטית עבור כל הקאסט ובמיוחד לדמות של פלאביה (דניסה וראג'ה בתפקיד ביכורים), אך כן היה יכול להיות יותר כיוון או תגלית מצד הסרט. (3/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
יש סרטים שעובדים טוב יותר בתור רעיון מאשר איך שהם מבוצעים. סרט זה מהווה דוגמה טובה לכך. הוא מנסה לעבד מחדש את "רומיאו ויוליה" עם ילדים ללא השגחה הורית בעיר בחוף הצרפתי (א לה "פרויקט פלורידה"), אבל גם בתוך הרעיון הזה הוא אינו מצדיק בשום צורה את אורכו, העומד על תשעים דקות. הסרט בנוי מסצנות הולכות וחוזרות של קבוצת הילדים המרכזית במאבק מסוים נגד קבוצה מתחרה, סיפור אהבה של ילד בן חמש, וקפיצות מאוד מסוכנות מהמצוקים האדומים הנקובים בשם הסרט. קשה לומר שקורה בסרט הרבה מעבר לכך. אין לו עלילה מובהקת. גם דרך אווירתו הוא לא מצליח לאפיין דמויות שתהיינה מעניינות. אין ספק כי הילדים חמודים ומשחקים טוב, והתמונה מרהיבה, אבל שום דבר בסרט לא מעגן אותך אליו בתור צופה. לו הסרט היה מלכתחילה מתוכנן כקצר של ארבעים דקות, יתכן כי לרעיון של יוצרו ברונו דומון ("האימפריה") היה פוטנציאל, אבל זה רחוק מלהיות המציאות. (2/5 כוכבים, יותם דוברין)
היין חוזר לעיירה דוברת הגרמנית שבה הוא גדל אחרי 14 שנים, הנמצאת באי רחוק מיבשת אירופה. אך עם שובו, הקהילה חשדנית כלפיו ומעמידה אותו במשפט כדי שיוכיח שאינו מתחזה. סרט הביכורים של קאי שטניקה מנסה לעשות הרבה עם הקונספט שלו, ודי צולח ברוב מטרותיו. "המשפט של היין" מעורר שאלות רבות לגבי הסובייקטיביות של זיכרון, והמשמעות של באמת להיות עצמך. נוסף על כך, הנרטיב משלב מאפיין מרתק על שקרים של הדמויות, ועושה זאת דרך הופעה חוזרת של משחק שבו הדמויות מזהות מתי דוברים שקר או אמת. על אף שהסרט הופק בתקציב די נמוך, הוא מנצל אותו היטב, ובחירות שנעשו לצורך חיסכון אפילו מוסיפות לו ערך. כך למשל הבתים הפתוחים, שלרובם אין קירות או גג, הופכים את העיירה למעין במת תיאטרון, ובשילוב הנרטיב, מעניקים לסרט ניחוח מרתק של "דוגוויל". אם כל זה לא היה מספיק, הסרט גם משלב תמה מרתקת על זהות מינית, שמוסיפה עומק נדרש לדמויות. (3.5/5 כוכבים, יותם דוברין)
דוגמה מצוינת לסרט שבו המסרים החברתיים הופכים סרט טוב לאחד חשוב מאוד, בייחוד באקלים החברתי ברחבי העולם שמדיר את הקהילה הטרנסית. "בחירתו של איוון" הוא סרט הביכורים של איאן דה לה רוסה, שעשה את בכורתו בפסטיבל ברלין האחרון, שם זכה בפרס הטדי. הוא מציג את איוון, בחור טרנס ספרדי שמתאהב בהאדום, אישה ספרדית-מרוקאית. מערכת היחסים שלהם שזורה בעליות ומורדות, כפי שצפוי מסרט רומנטי, אך הוא גם דן רבות במעמדן החברתי-כלכלי של הדמויות, כאשר שתי הדמויות עובדות באותו מחסן, ואיוון מקודם. עלילת הסרט אמנם לא מציגה שום דבר מהפכני או מפתיע, אבל עצם זה שהוא מאפשר ייצוג אותנטי, חיובי וטבעי עבור דמות של גבר טרנס גורם לכך שהסרט צריך התייחסות בהתאם. אך המסרים על מעמדם של מרוקאים בספרד לא מפותחים מספיק, והסרט יכל להיות יותר מפוקס בעלילה שלו. עם זאת, "בחירתו של איוון" הוא לא תמיד סרט קל לצפייה, אבל בשום שלב הוא אינו טראגי באופן נצלני, ומציג גם את התקווה של הדמויות. (3.5/5 כוכבים, יותם דוברין)
מפגש ברחובות האיטי בין עובדת מין לבין בנו של כומר נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אך זוהי התחלת הסרט "מארי מדליין", סרטה של ג'סיקה ז'ניוס ("פרידה") שאיכשהו היה בבחירה הרשמית של פסטיבל קאן. הסרט דן במערכת היחסים בין מארי לבין ג'וסף, כאשר אנחנו כצופים נחשפים לחיים טובעניים של דת כנגד עולם של חירות, שמתבטא גם בסצנה קווירית וגם בזכות של מארי לעסוק בעבודת מין. סיפור הסרט הוא מאוד מעניין ברמת הרעיונות, אך לא נעשה בו שום צדק במהלכו לאורך 104 הדקות שלו. הסרט מתאפיין דרך מגרעות כמו חוסר בנייה ופיתוח של הדמויות הראשיות והמשניות, והעלילה עצמה לא מותירה שום רושם עליך כצופה. איפה שכן ניתן להבחין בהתפתחות ובנייה משמעותית ויפה זה דרך המיקום שבו הדמויות נמצאות. יוצרי הסרט הצליחו לתת חיים וקול אנושי להאיטי, רק חבל שטון הסרט מאוד מפוזר עם סגנון לא ברור. הוא קופץ בפתאומיות בין כיף סטלני לבין דרמה רצינית וללא הצדקה. (2.5/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
איזבל הופר משחקת ערפדית. הקונספט הזה על פניו נשמע כמו סרט מצוין, אבל "רוזנת הדמים" נמצא במרחק שנות אור משם. יתרה מכך, נדמה כי היוצרת שלו, אולריקה אוטינגר, בכוונה עשתה אותו גרוע, משום שהסרט מכיל שלל בחירות אומנותיות מפוקפקות. המגרעות העיקריות של הסרט הן תסריטו העלוב ואורכו המנופח, ששניהם מתחברים בסינרגיה מרשימה כדי להפוך את חווית הצפייה למתישה ומתסכלת. סיפור הסרט מתקדם בקצב איטי מאוד, ושובר את אחד הכללים החשובים של תסריטאות: הנרטיב מתבסס על תבנית של "זה קורה, ואז זה קורה" במקום להציג עלילה שמתפתחת בהיגיון. לצד הכתיבה הקלוקלת הזו, מרבית הסצנות ממצות את עצמן במהרה, אך נמשכות לעוד דקות ספורות. הסרט מדי פעם משחיל בדיחה מעט מצחיקה, יש בו ערכי הפקה גבוהים, ומשחקה של הופר טוב – אבל כל אלו לא מונעים מ"רוזנת הדמים" להיות אכזבה ענקית, ובאופן חד משמעי להיות אחד הסרטים הגרועים לא רק בפסטיבל זה, אלא מכלל הסרטים שיצאו השנה. לא מומלץ על שום פנים ואופן, אפילו למעריציה הגדולים של הופר. (1/5 כוכבים, יותם דוברין)
