כל מי שמכיר אותנו יודע שכריסטופר נולאן מבחינתנו זה לא קולנוען. הוא גם לא תסריטאי או במאי או מפיק. מבחינתנו, נולאן הוא האפיטומה של קולנוע בסקאלה מסוימת והוא מייצג אידיאל גבוה מאוד מעבר לסרטים שהוא יוצר. כל סרט הוא פיסת היסטוריה. ככל שהכרתם אותנו יותר זמן - אתם תיוודעו לזה יותר ויותר, הרי לא סתם אנחנו מנהלים כבר עשור עמוד בשם ״Nolanism״ שצבר לא מעט קהל של מאמינים כמונו - מאמינים שמה שנולאן יביא לנו, בכל רגע נתון, יהיה מה שאנחנו צמאים לו כל כך בין סרט לסרט שלו.
אז כן, ברור שיש הרבה במאים אחרים שאנחנו אוהבים, וסרטים שנמצאים ״בטופ כך וכך״ של כל אחד מאיתנו, אבל נולאן תמיד יהיה שם בצד, מייצג הרבה יותר מרק קולנוע. לפעמים קל ״לשכוח״ מה זה לצפות בסרט חדש שלו באולם IMAX - אפילו זה הקלוקל שיש לנו בארץ - בפעם הראשונה. עובר זמן, צופים בסרט המדובר עוד כמה וכמה פעמים ואז מגיעה תקופת ההמתנה. ואז הרגע הזה מגיע, איפשהו לתוך הסרט, ששוב נזכרים שאנחנו פשוט ברי מזל שאנחנו חיים בתקופה שאפשר לחוות סרטים של הבן אדם הזה כשהם יוצאים לקולנוע.
כאמור הציפיות שלנו היו בשמיים, אבל אפילו לנסות לתאר במילים את מה שהרגשנו אחרי הצפייה בסרט - במיוחד אחרי צפייה אחת בלבד - יעשה לו עוול. ובכל זאת ננסה. אין דבר שמשתווה למה שחווינו. לדביר היו התראות דופק גבוה מהשעון לאורך כל הסרט, אור בכה מההתרגשות והאינטנסיביות של סצנות כאלה ואחרות. שקיעה מוחלטת במה שיכול מאוד להיות יצירת המופת של נולאן, אחרי שכולנו חשבנו שאין מצב שהוא ימשיך להרים את הרף של עצמו. בואו נצלול לזה רגע.
הסרט שובה אותך מהרגע הראשון, אבל בערך באמצע אתה כבר מבין שאתה כנראה צופה באחד הסרטים הגדולים והסוחפים ביותר שנוצרו בהיסטוריה המודרנית. הסיפור של ׳האודיסאה׳ מתרחש כרונולוגית לאחר הסיפור של ׳האיליאדה׳, ובעוד שרבים מאיתנו מכירים את הסיפור - בין אם ספרותית ובין אם דרך עיבוד כזה או אחר - אחד הדברים שפועלים לטובת הסרט הוא שהוא אינו מניח שום ידע מוקדם מצד הצופה, וגם לא מניח היכרות כלשהי עם המיתולוגיה היוונית. התסריט של נולאן מציג בפני הקהל את העולם הזה בצורה מאד יעילה, ולאורך הסרט אני לא חושב שמישהו ירגיש שהוא פספס משהו בגלל חוסר בהיכרות מוקדמת עם הרקע. בניית העולם מוקפדת מאוד ועומדת לחלוטין בפני עצמה, וגם הדיאלוגים כתובים לתלפיות.
הסרט שונה באופן משמעותי מכל דבר שנולאן התמודד איתו עד כה בקריירה שלו, אך בו בזמן הוא גם מרגיש כמו שיא קריירה נוסף; כל מה שעשה קודם לכן הכין אותו לסרט-אירוע כזה גרנדיוזי ושאפתני. עם כמה ששונה באופיו, עדיין מצליח להרגיש מוכר מאוד בתוך המוטיבים הקבועים של נולאן והדברים שבדרך כלל מושכים אותו לסיפור כסטוריטלר, ושהופכים את סרטיו לכל כך אהובים על ידי המעריצים שלו.
אפשר למצוא בסרט קצת מ-׳דנקרק׳, קצת (הרבה) מ-׳בין כוכבים׳, ואפילו נגיעות קטנות מטרילוגיית ׳האביר האפל׳. תמיד הרגיש לנו ש-׳אופנהיימר׳ היה התצוגה המושלמת של כל מה שנולאן למד לאורך הקריירה המפוארת שלו, אבל ׳האודיסאה׳ לוקח את זה צעד אחד קדימה. מצד אחד יש את התסריט הנהדר והאינטימי שמעמיד את הדמויות במרכז כמו בחלק מסרטיו הקודמים, ומצד שני את סצנות האקשן עוצרות הנשימה שמזוהות עם כמה מסרטיו האחרים. כהרגלו, הוא גיבש סביבו צוות של אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, ובשיתוף פעולה צמוד איתם לאורך כל הדרך הצליח ליצור סרט שעשוי לכדי שלמות. בכל פריים ופריים נדהמנו מחדש מכמה הכול הרגיש מדוקדק; היינו שקועים לחלוטין בחוויה, כאילו אנחנו עצמנו נמצאים בתוך הסצנה.
בפן המוזיקלי, נולאן חבר שוב למלחין המחונן לודוויג גוראנסון, שהחליף את האנס זימר כשותף go-to שלו בשנים האחרונות. כחודשיים לפני צאת הסרט דווח כי נולאן למעשה הנחה את גוראנסון לא להשתמש באורכסטרה בפסקול כלל. בדומה ליוצרי ״משחקי הכס״ עתירי החזון שביקשו מהמלחין ראמין ג׳וואדי כבר ביום הראשון לא להשתמש בחליל כדי להימנע מקלישאות של הז׳אנר, נולאן כהרגלו לקח את זה 10 רמות מעל ולמעשה ביקש מגוראנסון לזנוח כל מוסכמה אפשרית (גם אם חיובית או שלילית), ולחקור עולמות חדשים לגמרי. כבר אז ידענו שמחכה לנו פסקול היסטרי. גוראנסון לא איכזב, וכצפוי, המוזיקה המקורית היא אחד מהאספקטים הבולטים והמוצלחים ביותר בסרט.
לבקשתו של נולאן, גוראנסון חקר לעומק את המוזיקה של תקופת הברונזה המאוחרת, ובסופו של דבר ביסס את הפסקול סביב כלים יווניים עתיקים כמו הנבל והאאולוס. בסופו של יום, הפסקול מצליח במשימתו להיות סטייה מכוונת מהמסורת האורכסטרלית הקלאסית שבדרך כלל מגדירה את הז׳אנר, כאשר במקום גוראנסון משתמש בכלים עתיקים אלו, לצד טקסטורות מודרניות, כדי להתאים לאופי האקשן-מותחן האפלולי של היצירה. בנוסף, השימוש באשליית האודיו שנולאן כל כך אוהב, ה-”Shepard’s Tone" (רצף צלילים שנשמע כאילו הוא מטפס בלי סוף כסולם מוזיקלי אינסופי) משרה אווירת מתח מורטת עצבים שגורמת אפילו לפסקול האינטנסיבי והמופתי של ״דנקרק״ לשקשק.
לא מעט אלמנטים אלקטרוניים נמצאים שם וזוהרים מאוד יחד עם אותם כלים עתיקים. אפשר לומר שהשימוש בהם הוא ממש במידה שווה לאלה. בין אם זה קיקים כאילו מעולם הראפ, סינתיסייזרים כאלה ואחרים ומניפולציות של קול אנושי. ולגבי הקול האנושי - שני שמות בולטים בהפתעה במהלך הקרדיטים כאנשים שמאחורי הווקאליות בסרט: פלורה נולאן, בתו של כריסטופר, ולא אחר מאשר ג׳יימס בלייק, שאמון גם על שיר הסיום במהלך הקרדיטים ביחד עם טראוויס סקוט וגוראנסון. לא מדובר בשיר מקורי סטייל ״מיילי סיירוס יצרה שיר נושא לאווטאר״, אלא שיר שמתכתב ישירות עם קטע ספציפי מהמוזיקה בסרט - שדי אפשר לנחש שזה יהיה האחד כששומעים אותו בסצנה - ומשתמש בה כבסיס להפקה המוזיקלית של השיר. מה שיוצר חצי שיר מקורי וחצי מוזיקת קרדיטים פרופר.
היו קטעים שלמים בסרט שהיינו חסרי מנוחה לחלוטין בכיסא מרוב האינטנסיביות המרשימה של המוזיקה, אך בדומה לשיתופי הפעולה הקודמים של השניים, יהיה קשה להעריך את גאונות המוזיקה מבלי לחקור את אלבום הפסקול לאורכו ולרוחבו כשיצא בסופ״ש הקרוב.
אם תשאלו אותו, נולאן יגיד לכם (ובצדק) - כנראה בחיוך המנומס והזוהר המאפיין אותו - שההישג האמיתי של הסרט הוא בצילום. הם צילמו את כל הסרט במצלמת IMAX. אפילו אופנהיימר, שהתהדר בשוטים שצולמו ב-IMAX ברוב הסרט, לא הכיל כולו צילומים בפורמט. לצורך הסרט פותחה מצלמת הדור הבא של IMAX שבאה להחליף את זו הקלאסית שנולאן - בהיותו חנון IMAX קיצוני - הפך לחברה הכי טובה שלו כבר לפני שנים, קצת אחרי שהאהבה בינם צצה כשצפה באיזה סרט טבע שצולם בה. המצלמה החדשנית באה לשלב טכנולוגיה מתקדמת יותר עם כל מה שכבר נכון ואייקוני ב-IMAX הקלאסי. היא פותחה בצמוד לדיוויד קילי ז״ל, אחד מאנשי המפתח מאחורי הפורמט וחבר קרוב של נולאן שליווה את השימוש שלו באיימקס מההתחלה, ממש רגע לפני שהלך לעולמו.
אל מאחורי המצלמה חזר שוב הויט ואן הויטמה, הארטיסט שמאחורי כל סרטיו של נולאן מאז ״אינטרסטלאר״, שמי שלא ידע כמה הוא ענק אולי הבין זאת כשזכה סוף סוף באוסקר הראוי מכל שלו על ״אופנהיימר״. לא רק שכל שוט פה הוא סוכריה ויזואלית שתלהיב סינפילים מושבעים וצופים לא כל כך מלומדים כאחד - פשוט כי היא באמת כל כך מרהיבה - אלא שרוב הסצנות בסרט - בייחוד בהתחשב באתגר של לצלם את כולו על IMAX בלי פשרות - היו אתגר רציני לצילום. המצלמה כבדה, רועשת ומחייבת קרבה כמעט אינטימית מדי לשחקן כדי להשיג שוט קלוזאפ יפהפה כמו שיש פה לא מעט. הסצנות אינטנסיביות ומלאות תנועה מתמדת. אם הויט לא זוכה באוסקר גם השנה, קשה לנו לחשוב מי כן ראוי, ולדעתנו כל צלמי הסרטים המדוברים של השנה יסכימו איתנו בעצמם.
מרשים לא פחות הוא קנה המידה של ההפקה הפיזית עצמה. המצלמות החדשות האלו טיילו ביוון, מרוקו, איטליה, סקוטלנד, איסלנד ועוד מקומות אקזוטיים נוספים. כל לוקיישן נבחר מתוך שיקול מה יכול להעניק לסרט תחושה ״אמיתית״ כלל האפשר, כך שנולאן התכוון לאמץ את התחושה של העולם האמיתי באמצעות צילום בלוקיישנים וכמה שפחות סטים מלאכותיים.
העובדה שמדובר בסרט הראשון בהיסטוריה שצולם במלואו במצלמות IMAX זה הישג מרשים בפני עצמו- אבל רק במהלך הצפייה מבינים עד כמה נולאן קפץ ישר למים הכי עמוקים שאפשר ובחר להגיע למיילסטון הזה בסרט שהוא, בלי הגזמה, מהמאתגרים ביותר שהיו לצילום ולהפקה בהיסטוריה של הקולנוע. ניסו להכין אותנו לפני כן, אבל רק כשבאמת רואים את זה על המסך הגדול מבינים כמה זו הייתה הפקה עצומה ומאתגרת בהיקף חסר תקדים, שרוב הבמאים לא היו מסוגלים להוציא לפועל, קל וחומר לא תוך שימוש מלא במצלמות מאתגרות לתפעול וצילום בלוקיישנים כה מאתגרים.
ואז יש לנו את העריכה. ג׳ניפר ליים היא עילוי. ומסכנה שלנו, תהליך העריכה של סרט שצולם כך על פילם IMAX כולו ובפיקוח של נולאן הוא מאוד מאוד מסובך, ממליצים לקרוא על זה. העריכה - קצת כמו זו של ׳אופנהיימר׳ שזיכתה גם אותה באוסקר יפהפה וראוי - לא נותנת לך מנוחה, במובן הכי טוב של המילה. הסרט כל הזמן ממשיך להפתיע אותך, קאטים חכמים שמשאירים את הצופה נעול למסך. העריכה קצבית, משתלבת מושלם עם המוזיקה, ועובדת בצורה חלקה עם האופן שבו נולאן בחר לבנות את הסיפור.
חשוב לציין גם שעבר הרבה מאוד זמן מאז שסרט התהדר בקאסט כל כך עשיר. כל כך הרבה שמות גדולים, שאם נדבר על כל שחקן ושחקן הביקורת תהיה 30 שקופיות. לאורך כל הסרט צפינו בהשתאות ברצף של הופעות יוצאות דופן מהסוג שעשוי להיזכר כרגעי השיא בקריירה של כל אחד מהם. וכמו תמיד אצל נולאן, אפשר לצפות לראות גם לא מעט פרצופים מוכרים מאוד בתפקידים קטנים יותר, גם אם השמות שלהם פחות זוהרים.
יש הרבה רעשים ברשת על בחירות יצירתיות שבוצעו בסרט; אך דבר שחשוב מאד לזכור הוא שנולאן הוא לא עוד במאי בלוקבאסטרים שנשכר כדי לספק את צרכי האולפנים. הוא אוטור מהשורה הראשונה, כזה שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם, והרוויח ביושר את החירות לקחת סיכונים יצירתיים בתנאים שלו, גם בפרויקט בסדר גודל כזה. הוא ללא ספק לקח את זה עד הקצה עם העיבוד הזה לאחת מיצירות הספרות האהובות ביותר מזה מאות שנים, ובסופו של דבר זו כבר החלטה של כל צופה אם הוא מתחבר לכך או לא. אבל חשוב לזכור שנולאן הוא פרפקציוניסט, ואף אחת מהבחירות הללו לא נבעה מעצלנות או מאדישות. ובוודאי שלא מזלזול בחומר המקור. להפך; כולן היו החלטות מכוונות לחלוטין לגבי האופן שבו רצה להציג את החזון שלו לסיפור: לא כעיבוד שגרתי, מילה-במילה של הספר שקם לחיים על המסך הגדול, אלא כפרשנות ההוליוודית המודרנית שרקח בראשו- כזו שמנסה לעשות דברים אחרת, להציג ספקטקלז ורעיונות קולנועיים שאפתניים, וללכת למחוזות שלא הרבה קולנוענים יעזו.
זו זכות אמיתית לחיות באותה תקופה שבה סר כריסטופר נולאן יוצר סרטים, ועוד בשיא הקריירה שלו. עם ״האודיסאה״, נולאן לקח את אחד הסיפורים החשובים ביותר בספרות ועיבד אותו לסרט שעשוי לכדי שלמות מוחלטת. ספקטקל מוחלט בקנה מידה הכי עצום שיכול להיות של ויזואליה וסאונד שיכניסו אתכם לסערת רגשות ושיכרון חושים. ״האודיסאה״ הוא ללא ספק דבר שחייבים לחוות - וחובה באולם IMAX - ואחת החוויות המסעירות ביותר שחווינו אי פעם בקולנוע. נחזור לצפייה שנייה, שלישית, רביעית - והזרוע נטויה.
