זוכה פרס הדקל הזהב של פסטיבל קאן נחת בפסטיבל ירושלים, ותוך שניות הכרטיסים נגמרו, ולא קשה להבין למה. מדובר באחד התסריטים החריפים של השנים האחרונות, מעין שילוב רומני של "משולש עצבות" ו"אנטומיה של נפילה". העלילה מתרחשת בנורווגיה בהווה, ומספרת על משפחה שחוזרת לעיירת המולדת של האם. זוהי ליסבט (רנטה ריינסב), ובעלה מיהאי (סבסטיאן סטאן), שהוא ממוצא רומני. הסרט לוקח את הנושאים הכי אקטואליים ובוערים בשיח החברתי, של קבלת האחר, ומפרק אותם בכל כך הרבה ניואנסים. אם יש מישהו שיצא מהסרט עם תשובה ברורה, הוא לא ניהל את הדיאלוג שהסרט רצה שנדבר עליו. הקצב של הסרט מאוד איטי, בחירה שנעשתה על מנת להתנפל על הצופה כמו שהוא מתנפל על הדמויות הראשיות שלו. מהרגע שהוא מתחיל, "פיורד" משתלב נהדר עם איך שהוא מסתיים, מאפיין שנמצא כרגיל בסרטיו של יוצרו כריסטיאן מונג'ו ("4 חודשים, 3 שבועות ויומיים"). זהו סרט אבסטרקטי במיוחד, עם עשייה קולנועית מצוינת וייחודית. הוא מספק את התחושה של ארוחה שלמה, עם כוס חלב חם בסוף. (5/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
כותרת הסרט לא רק מתייחסת למקצוע של הדמות הראשית. היא אכן עובדת במחלקת משאבי אנוש, אך הכוונה היא גם לכך שבני אדם הם בעצמם משאב. מצפים מאיתנו לעבוד תמורת שכר נמוך בעבודות קשות בלי להתלונן, לא רק בתאילנד, המדינה שבה "משאבי אנוש" הופק, אלא בכל העולם. זהו סרט שהוא בו זמנית מאוד לאומי אך גם מאוד אוניברסלי. הוא מעביר את הרעיונות שלו על ניכור ואיפוק פסיכולוגיים וחברתיים בחברה הקפיטליסטית הבינלאומית דרך מבע מנוכר ומאופק בהתאם. למרות זאת, הוא עדיין בהרבה מקרים מרגש ומותח. המעטפת הקולנועית שלו אולי מתאפיינת על ידי קור רגשי, אבל יש הרבה שכבות מתחתיה, שמתאפיינות על ידי ביקורת מורכבת ואנושית. "משאבי אנוש" מתגנב לאט-לאט ומחלחל לתודעה ולנשמה של הצופה דרך המבע שלו. רק ברגע שהוא נגמר אתה מבין שחווית חוויה באמת מדהימה. (4.5/5 כוכבים, אלכסנדר מרום)
סרטו החדש של קיושי קורוסוואה ("Cure") מציע קונספט מרתק של מבט לתוך גישתו הייחודית של הסמוראי מורישאגה, שהוא פוקד על טירה בזמן מלחמה עקובה מדם, בו-זמנית עושה ככל יכולתו שלא להרוג לשווא, ואפילו מוכן לתת לאויביו לחיות. עם תחילתו, מגיע אל מורישאגה איש אסטרטגיה עוין, אותו הוא לוכד בטירה כאסיר, ונעזר בו בפתירת תעלומות הנראות כמו התערבות אלוהית. על אף שההפקה של הסרט מצוינת, עם עיצוב אומנותי מרהיב ומשחק מצוין, תסריטו של קורוסוואה קלוקל. המוטיב של פתירת תעלומות, שמקבל במהרה ניחוחות של אגתה כריסטי, נהיה חזרתי, מתיש ומייגע, שלושה מאפיינים שבלתי רצויים בעליל בתוך סרט היסטורי אפי באורך שעתיים וחצי. הסרט נע בין אינספור דמויות כך שקשה לעקוב אחריהן, כמעט ואין התפתחות של הדמויות הראשיות, וסיום הסרט מותיר אותך כצופה תוהה איך הסרט הזה התקבל לבכורה בפסטיבל קאן. (2/5 כוכבים, יותם דוברין)
הבמאי הגאון מאחורי סרטים כמו "אידה" ו"אהבה בימים קרים", פאבל פאבליקובסקי, חוזר עלינו אחרי כמעט עשור של ציפייה. "ארץ אבות" מגיע אלינו לאחר בכורה בפסטיבל קאן, שם זכה פאבליקובסקי בפרס הבימוי. הוא ממשיך את אותה שפה ויזואלית שפרסמה אותו, והפעם אנחנו נלקחים לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. העלילה, שמבוססת על אירועים היסטוריים אמיתיים, עוקבת אחרי הסופר תומאס מאן (האנס זישלר) ובתו אריקה (סנדרה הולר) הנוסעים למערב ומזרח גרמניה כדי לקבל פרס מפעל חיים על עבודתו של תומאס. אך הם למעשה נאלצים להתבונן בפצעים הקורעים את המדינה המפוצלת שלהם מבפנים. כרגיל בסרטיו של פאבליקובסקי, הצילום לא מהעולם הזה, הסיפור הוא חכם ומעניין, ונותן הרבה מאוד מה ללעוס מבחינה רעיונית. אך התסריט יכול היה פחות להאכיל את הצופים בכפית ויותר לסמוך על הקהל שיבין את הרבדים שיש בתוך הסרט. עם זאת, הסרט ניצל בגדול בזכות משחק נהדר של סנדרה הולר הנהדרת כתמיד, והאנס זישלר שגם עושה עבודה נפלאה. (4/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
לאחר זכייה בפרס הדוב הזהב היוקרתי בפסטיבל ברלין, סרטו החדש של אילקר צ'טאק ("חדר המורים") עושה את דרכו לפסטיבל כדי להציג את סיפורו, הדן ברדיפה הפוליטית של מתנגדי משטר בטורקיה. הדמויות הראשיות הן דריה ועזיז, שחקנית ואקדמאי, שחווים רצף מתסכל של התנכלות מצד מקומות העבודה שלהם, רשויות החוק ואפילו שכניהם. החוזקה העיקרית של "מכתבים צהובים" היא ללא ספק בדמויות של דריה ועזיז, שהן כתובות היטב ומלוות בביצועים נהדרים מצד אוזגיו נאמאל וטאנסו ביצ'ר. אך הסרט נופל בגדול בעקבות אורכו, שמתמשך קרוב לשעתיים. אין לסרט מבנה עלילתי מובהק של התחלה, אמצע וסוף, והוא למעשה מסכם את עצמו היטב לאחר שעה וחצי, אך נמשך עוד זמן. בעיה זו אינה מהווה מגרעה שהורסת את הסרט כולו, משום שלכל אורכו הוא יפה ויזואלית ומלווה בתצוגות משחק נהדרות. רק חבל שלא יכלו לצמצם, ובכך לשפר, את הסרט בשולחן העריכה. (3/5 כוכבים, יותם דוברין)
אין היום הרבה סרטי רומנטיקה שלוקחים את עצמם מאוד ברצינות. כולם משלבים בתוכם ז'אנרים שונים כמו קומדיה, פנטזיה או מדע בדיוני, על מנת להימנע מעומס קיטשיות. אך "גוף ודלק" מספר סיפור אהבה ממבט ראשון בין שני נהגי משאית, אטיין צרפתי ובארטוש פולני. זהו סרט הביכורים של פייר לה-גל הצרפתי, שעשה את בכורתו במסגרת שבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן האחרון. הסרט לא מנסה להתחמק מז'אנר הרומנטיקה, אלא אפילו נשען עליה ומעמיק בה. אי אפשר להגיד שזה תמיד עובד, והיו חלקים בסרט שבהם הז'אנר פחות מלהיב, כמו בסיום שלו. מנגד, היו לא מעט קטעים חזקים במהלך המפגשים של אטיין ובארטוש. הדבר הכי מוצלח בסרט הוא ללא ספק השפה הוויזואלית שלו, המציגה את הבדידות של אטיין בעזרת שוטים ויזואליים בלבד. (3.5/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
אמיליה היא שחקנית שלא מצליחה להרים את הקריירה שלה, וביום מן הימים צצה עבורה הזדמנות חד פעמית: אביה שנעדר מחייה למשך יותר מעשור מציע לה תפקיד בסרטו החדש. אביה הוא אסטבן (חוויאר בארדם), במאי מצליח. היא מקבלת את ההצעה, ויוצאת לצילומים שגם מהווים אתחול של מערכת היחסים שלהם. מבחינה רעיונית, "תפקיד ראשי" לא מציג שום תובנות מקוריות, הסיפור שלו חזרתי, והוא מבזבז את זמן הצופים עד להתרחשות של אירוע גדול במערכה השלישית. בגלל שרוב העלילה מתרחשת בזמן צילומי הסרט, אין באמת התמקדות גדולה ביחסים שלו עם אמיליה. מבחינת העשייה הקולנועית, הסרט קלוקל ומכיל צילומים בנאליים וחסרי כל יצירתיות. כך למשל סצנות דיאלוגים בין שתי דמויות, שיכולות להימשך דקות ארוכות, מורכבות בעיקר משוט ריוורס שוט עם קלוזאפ צורם על הדמויות. הדבר היחיד שבאמת טוב בו הוא משחקו של בארדם, אבל גם הוא מאוד צפוי משום שהתפקיד שלו דומה לרבים אחרים ומוצלחים יותר של השחקן. (2/5 כוכבים, יותם דוברין)
אנשים באים לפסטיבלי סרטים בשביל החוויה, ומצפים לרוב לצפות בסרטים חדשים. לכן מפתיע לגלות בתוכנייה סרט שלא רק שיצא לפני קרוב לשנה, אלא שהוא כבר הספיק להופיע (ואז לרדת) מה-VOD של סלקום. "יום השנה" מתאר דיסטופיה שבה ארה"ב נופלת לדיקטטורה בהשראת רב מכר הטוען כי משטר של מפלגה אחת ייתר את הוויכוחים הפוליטיים ויפתור את כשלי הדמוקרטיה. ככל שמתבוננים בו יותר, הסרט מזכיר מאוד את סדרת המופת "השנים" של ראסל טי דייוויס, שגם היא עוסקת בעתיד הנראה לעין בצורה עגומה למדי, אך היא מתעלה עליה בכל פרט. אבל בניגוד לסדרה, הצילום כאן הוא גנרי להחריד ולא מצליח לייצר שום תצורת שוט זכירה, התסריט לא אפוי (כולל ובמיוחד עשר הדקות האחרונות של הסרט) וקאסט השחקנים האדיר באמת, שמשחק כאן, פשוט לא מקבל חומר עבודה מספיק טוב. הם כן מצליחים להוציא ניצוצות, במיוחד הורי המשפחה, דיאן ליין ("בוגדת") וקייל צ'נדלר ("קרול") שממחישים את הסבל האדיר בהתפרקות המציאות שמתרחשת לפניהם ועל משפחתם. (3/5 כוכבים, גל שווד)
סרטי פרופגנדה נמצאים משחר הקולנוע. ליבם הם הצגה של נושא או עמדה בצורה הכי מתלהמת ותשוקתית, וסרטים אלו במהלך ההיסטוריה נמנים מבין הכי עוצמתיים וחשובים שאי פעם הופקו. גם "בארצו של ארטו" יכול להיקרא בתור סרט פרופגנדה, שהוא מספר על אישה צרפתיה בשם סלין שנוסעת לארמניה, ארץ מולדתו של בעלה המנוח. היא מנסה לאסוף את אישורי הלידה שלו במטרה להסדיר את מעמד ילדיהם. בתוך הסרט יש הסתכלות עמוקה אל תוך התרבות והמאבק שיש לארמניה עם מדינת אזרבייג'אן העוינת. במהלכו יש ייצוג חזק של אותם קונפליקטים, אך הסרט לא מצליח באמת להתרומם בגלל חוסר העקביות במסר שלו. הוא ברובו נראה אנטי מלחמתי ועל פוסט טראומה, אך עושה שינוי של 180 מעלות לקראת סופו. יש שיגידו שצריך לשפוט את הסרט על מה שהוא, ולא על מה שהיינו רוצים שיהיה, אך כשסרט פרופגנדה לא מצליח להעביר מסר ברור, זה אומר שהפרופגנדה לא עברה, ואז על מה הסרט בכלל? (2.5/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
הבמאית המבטיחה אלי האפסאלו ("סרט בנות") ממשיכה את דרכה עם הדרמה ההיסטורית הזו, העוקבת אחרי אמנדה, אישה המתמודדת עם כאבי וסת חמורים, שנשלחת לאשפוז באי מבודד במוסד סגור לנשים. הסרט מתרחש בפינלנד במאה התשע עשרה, שבה מוסדות כאלו נועדו והיו אמצעי מקובל כדי להרחיק אנשים לא רצויים מהחברה. "ספרו לכולם" משתמש היטב בהקשר ההיסטורי הזה כדי להעביר סיפור מרגש ומסעיר רגשית על מציאת ערך עצמי בתוך מציאות עגומה. הדמויות שלו מלאות חיים, מבוצעות היטב ומאחוריהן כתיבה נהדרת. הצילומים וערכי ההפקה נפלאים, עם צילומי חוץ מרהיבים ועיצוב תפאורה מושקע. הסרט מבוסס על ספר שאוסף עדויות היסטוריות של מוסדות דומים, ועושה זאת ברגישות רבה תוך העצמת האנושיות של כל המעורבים – החל מצוות המוסד (שחלקן רודפות כבוד, וחלקן יותר אנושיות) ועד המאושפזות עצמן. לו רק הסרט היה מעט קצר יותר ועם נרטיב מהודק, הוא יכול היה להיות מבין הסרטים הטובים על ההיסטוריה האפלה של מוסדות פסיכיאטריים. (4/5 כוכבים, יותם דוברין)
לפעמים זה מרגיש לא הוגן כשסרטי בכורה מוצגים לצד סרטים של מאסטרים קולנועיים כמו פאבל פאבליקובסקי או כריסטיאן מונג'יו. הם רק מדגישים את החסרונות של סרטים כמו "הפגיעה", שלמען הכנות לא היו מצליחים גם אם היו עומדים בפני עצמם. "הפגיעה" הוא דרמה פסיכולוגית צרפתית העוקבת אחרי אנזו, גבר צעיר בן 19, המתאחד עם אביו לאחר 5 שנים שהיה בכלא. יוצרי הסרט למעשה מציגים לנו את הצדדים האפלים במערכות יחסים בעייתיות. אך הסרט רחוק מלהיות מושלם. הבעיה העיקרית שלו היא שהדרמה לא סוחפת בעליל, מנסה לזעזע לצורך הזעזוע, ולא מנסה לבנות שום דבר באופן הדרגתי. נוצרת מכך אווירה כללית של חוסר מקצועיות בכתיבת הסרט, שנמצאת הלכה למעשה בכל אספקט בעשייתו הקולנועית. הצילומים נוראיים ומלאים בזומים שמציקים לעין, המשחק מרגיש בגדר מגמת משחק בתיכון, הסרט מסתיים בצורה מתסכלת, ונגרר יתר על המידה. (2/5 כוכבים, יובל לוינשטיין)
