מתוך האבולוציה המשתרעת על פני אלפי שנים של אמנות עלילתית, חלק מהיצירות המשמעותיות ביותר הן ללא ספק "האיליאדה" ו"האודיסאה" של הומרוס. שתי הפואמות הללו, שנכתבו לפני אלפי שנים, מיצבו את עצמן מיוון העתיקה ועד היום בתור סיפורים חסרי זמן. הן עברו אינספור תרגומים, התאמות ועיבודים, אך הרעיון העקרוני של הומרוס עדיין נשאר בתוכן. כך "האודיסאה" הפכה לא רק לאפוס ספרותי לכל דבר, אלא לסטנדרט עלילתי שככל שמפרקים את הסיפור שלה, ניתן לזהות את השפעותיו במגוון יצירות קולנועיות.
כדי לעשות את זה, עלינו להבין את העקרונות המנחים של "האודיסאה". החלק העיקרי של הסיפור הוא שיבתו הביתה של אודיסאוס לאחר המלחמה הטרויאנית, דרך שבה הוא נעזר ונאבק באלים ומפלצות, ועובר במגוון "תחנות". גיבורנו מגיע הביתה ומתאחד עם משפחתו לאחר שנים רבות של היפרדות. דרך הקולנוע, ישנן מספר גישות לעיבוד הסיפור. ניתן לעבד את "האודיסאה" בצורה ישירה, כמו סרטו החדש של כריסטופר נולאן שעתיד לצאת בקרוב, או כמו שלל עיבודים אחרים שנעשו לאורך השנים (רבים מהם בפורמט של מיני-סדרה).
גישה אחרת מפרקת את "האודיסאה" לשני חלקים: הדרך הביתה והשיבה עצמה. דוגמה נפלאה לכך, וכזו שגם שואבת השראה ממגוון יצירות ספרותיות אחרות, היא "שיגעון של לילה" של מרטין סקורסזה. סרט זה עוקב אחר פול (גריפין דאן), שמקבל הזמנה לדייט בשעות הערב, ובעקבות כך מוצא את עצמו במסע אבסורדי ברחובות שכונת סוהו בדרכו הביתה. כדוגמה למאפייני עיבוד רופף ליצירתו של הומרוס, סרט זה משנה את הקטליזטור לשיבה הביתה לדייט במקום מלחמה, ומציב את הגיבור מול אתגרים שונים עם אוכלוסיית ניו יורק במקום התערבות אלוהית. אבל הליבה נשמרת, משום שפול עובר תלאות רבות, נתקל באנשים עוינים שאיתם הוא מתמודד דרך חכמתו, וכל "תחנה" שהוא עובר בה רק מרחיקה אותו מהבית. אפילו רחובות ניו יורק הליליים הופכים למעין ים שלא ניתן לחצות ברגל בגלל הגשם הכבד. בכך, גם אם בצורה רופפת מאוד, קשה לנתק את "שיגעון של לילה" מיצירתו של הומרוס.
דוגמה אחרת לעיבוד שהוא מצד אחד רופף מבחינת התקופה והמיקום, אבל יותר נאמן במבנה, הוא "אחי, איפה אתה?" של האחים כהן. הקרדיטים של הסרט מתייחסים ובצדק להומרוס בתור מקור לסיפור. הסרט מתרחש בדרום ארצות הברית בתחילת המאה העשרים, והוא עוקב אחרי יוליסס (ג'ורג' קלוני), שבורח מבית הכלא יחד עם שני עמיתיו. בניגוד ל"שיגעון של לילה", סרט זה מכיל קווי דמיון מובהקים יותר להומרוס. המבנה של "אחי, איפה אתה?" כמעט זהה ל"אודיסאה": דרכו של יוליסס הביתה מכילה אתגרים שונים (אפילו יש סירנות!), וכשהוא שב הביתה, מתגלה כי לאשתו יש מחזר אחר. אך הרופפות בעיבוד חורגת מעבר לשינוי המיקום והתקופה, משום שהאחים כהן משלבים את המאפיינים האלו לתוך העלילה, וגם מוסיפים פן מוזיקלי. דרך השינויים האלו הם למעשה הופכים את יצירתו של הומרוס למשהו חדש ומקורי, שגם הוא על-זמני בפני עצמו.
האלמנט של השיבה הביתה גם זוכה להתמקדות בקולנוע, כאשר דוגמה נפלאה לכך היא "השיבה" של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב. סרט זה עוקב אחר שני אחים שמתאחדים עם אביהם לאחר 12 שנים. ניכר כי האב היה במלחמה, אבל אין הסבר מפורש לגבי מה בדיוק הוא עבר. עם שיבתו הביתה, הוא לוקח את שני בניו למסע אל הטבע הפראי, שהופך למבחן ליחסים ביניהם. השיבה של האב משמעותית בסרט לא רק כדי להניח את היסוד העלילתי, אלא משום שההיעדרות שלו הופכת לחלק מהותי בדמותו, לצד המסתורין סביב מה שעבר במהלך 12 השנים ואיך הדבר משפיע על אישיותו. הטראומה של האב מושלכת על בניו כמעין מבחני הישרדות, והוא בעצמו הופך לישות עוינת כלפיהם, ומעביר אותם במספר "תחנות" מעצבות (כגון גיחתם בעיירה בתחילת הסרט, ועד המטלות באי המבודד). ראוי לציין שגם מעבר לקשרים הרופפים של הסרט עם יצירתו של הומרוס, מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של העשורים האחרונים, ולמי שלא צפו בו, זהו סרט חובה. זוהי קלאסיקה מודרנית של ניאו-נואר, עם בימוי מבריק, צילום יפהפה וביצועי משחק מצוינים.
דוגמה נוספת לגישה רופפת לעיבוד של "האודיסאה" היא "בובספוג: הסרט". על פניו, ציון הסרט בהקשר זה עלול להישמע כגיחוך, אך מחשבה על מבנה עלילתו מיד מעלה את הקווים המקבילים בין הסרט לפואמה. המסע של בובספוג ופטריק להחזרת הכתר של המלך נפטון הוא עיבוד מודרני לדרכו של אודיסאוס מהאי של קליפסו חזרה לאיתקה. הדמיון הבלתי-נתפס בין המסעות של אודיסאוס וגיבורנו המצוירים ניכר דרך מפגשם עם מפלצות, ודרך הסיוע האלוהי מהנסיכה מינדי, שמקבילה הלכה למעשה לאלה אתנה ב"אודיסאה". מאפיינים נוספים כמו שקית הרוח והציקלופס גם הם מגיעים מתוך הפואמה, וכך גם ההשתלטות של פלנקטון על ביקיני בוטום. אמנם אין לבובספוג אישה (ובהתאמה גם אין מחזרים), אבל השינוי המובהק בסטטוס קוו ללא ספק מקביל ל"אודיסאה". שיבתו של אודיסאוס לאיתקה היא במהותה עוינת ושונה מהאופן שבו עזב אותה, ועם הגעתו הגיבור משליט סדר. כך גם בובספוג מביס את פלנקטון, ועושה זאת בדרכו שלו, עם מופע רוק אפי שלא מבייש את הומרוס.
עצם העובדה שפואמה בת אלפי שנים משפיעה כל כך על הקולנוע במשך השנים מעידה על עוצמה רבה. מעבר לסרטים שצוינו בכתבה עד כה, ניתן למצוא עוד שלל דוגמאות לעיבודים ל"אודיסאה", כל אחד מהם ייחודי בדרכו. שארית הכתבה תוקדש להצגתן לפי רצף היסטורי.
"האודיסאה" משנת 1968 היא מיני-סדרה איטלקית שנחשבת לעיבוד הנאמן ביותר עד כה של הפואמה. מדובר ביצירה שאורכה הכולל הוא לא פחות משבע וחצי שעות, כאשר רוב האירועים בפואמה מקבלים בה ייצוג.
"השיבה של רינגו" (The Return of Ringo) משנת 1965 מציגה סיפור שלפי דברי יוצריו הושפע באופן מפורש מ"האודיסאה", אך הוא מתמקד בעיקר בשלישו האחרון של השיבה. גיבור הסרט, רינגו, הוא עיבוד של אודיסאוס, והוא חוזר לעיר מגוריו לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, רק כדי לגלות שכנופיה מקסיקנית השתלטה עליה ורצחה את משפחתו. מבחינה סגנונית, זהו סרט מערבון ספגטי איטלקי, ואפילו יש לו פסקול שהולחן על ידי האחד והיחיד אניו מוריקונה.
"חבורת הלוחמים" (The Warriors) אמנם מבוססת רשמית על הפואמה "אנבסיס" של קסנופון, אך הסיפור מכיל מספר הקבלות נוספות. בבסיס הסרט נמצאת שיבתם של גיבורי הסרט הביתה, לאי קוני, והם נתקלים בדרך במספר כנופיות שדומות ל"תחנות" של אודיסאוס. מבחינת הדמיון, ההיתקלות שלהם עם כנופיית נשים ללא ספק שאבה השראה מהסירנות ב"אודיסאה", וקריין הסרט, שהוא די-ג'יי, ממלא את תפקידו של המשורר.
ולסיום, "השיבה" (The Return) משנת 2024 היא עיבוד שמצד אחד מציג את הדמויות והמיקומים בשמותיהם המקוריים, אך מנגד מתייחס רק לחצי השני של הפואמה (השיבה של אודיסאוס לאיתקה), ומוציא מן הסיפור כל עיסוק אלוהי או בלתי-אנושי. בכך הסרט מנסה לקרקע את הסיפור ולהפוך אותו למציאותי יותר, ואווירת הסרט נהיית קודרת בהתאם.
