ב2022 אוליביה ווילד ביימה את "אל תדאגי יקירתי", סרט שהיה אמור להיות הפריצה הגדולה של הארי סטיילס לעולם המשחק, והמעבר של אוליביה ווילד מבמאית קומדיות עצמאיות ("חורשות את הלילה") לבמאית אוסקרים רצינית. אלא שהסרט קרס ביקורתית ותקשורתית עם עלילה מטופשת וקמפיין פרסומי שיצא משליטה, לאחר שכלל שחקני הסרט הסתכסכו אחד עם השני. ואז היא נעלמה לחלוטין, במשך ארבע שנים שלמות היא לא צילמה או הצטלמה לאף סרט. המפיקים לא האמינו ורבים חשבו שבדומה לכוכב הסרט, הארי סטיילס, היא סיימה את קריירת הקולנוע הקצרה שלה.
מנגד, במשך שנים התגלגלו הזכויות להפקת העיבוד האמריקאי לסרט המקור הספרדי, "השכנים מלמעלה" (Sentimental), אלא שאז הקורונה ושביתת השחקנים פגעו שוב ושוב בהפקת הסרט והוא הושם על המדף. אולם הזמן החולף הביא לכך שמין מצא את מינו, והסרט הדחוס במרחב אך הרחב בנשמה נוצר.
במהלך הסרט אנו פוגשים בשני זוגות עם קשרים שונים מאוד. זוג אחד, המארחים (ג'ו המגולם על ידי סת' רוגן ואנג'לה המגולמת על ידי אוליביה ווילד), נמצאים בקשר ארוך טווח ויש להם ילדה משותפת, אך כבר מהרגע הראשון אפשר להרגיש את המתח הבלתי נסבל ביניהם. אנחנו רואים הצצה קלה לחייהם לפני שמתחילה "ההצגה" מול העולם החיצוני ומיד אנו רואים את חוסר שביעות הרצון שלהם עם המקום שבו הם נמצאים בחייהם. מן הצד השני מגיע זוג חדש וטרי, המתארחים (פינה המגולמת על ידי פנלופה קרוז והוק המגולם על ידי אדוארד נורטון), שלא מפסיקים לגעת אחד בשני. כאילו כל זה לא מספיק, גם אנחנו וגם הזוג הראשון יודעים שחיי המין שלהם כל כך משגשגים שההנאה מהדהדת מהדירה שלהם למרחב של הדירה של הזוג הראשון ואין להם איך לברוח מזה.
למשך רוב הסרט אנחנו רואים את האינטראקציות של הזוג המארח אחד עם השני ולומדים להכיר אותם ביחד; אבל הדינמיקה הבעייתית ביניהם שהוצגה כשהם ביחד, ממשיכה להיות נוכחת אפילו כשהם בנפרד. ג'ו הולך לחדר העבודה שלו, החדר המבולגן והמלוכלך, שלא נוח בשום צורה, ומיד מקדיש את כל תשומת הלב שלו למצב שבו הוא נמצא. אין לו שום דאגות או מחשבות על משהו מעבר.
לעומת זאת, אנג'לה מגיעה למטבח ומיד מתחילה להתנצל ולנקות, אין לה את הפריבילגיה של לא לדאוג לדברים שכאלו כי הם תחת אחריותה. העובדה שהיא עקרת בית כמובן משפיעה על חלוקת התפקידים ביניהם, אבל נראה שאנג'לה לא מאפשרת לעצמה להתרחק מהתפקיד שלה. אפילו במצב שבו אדם אחר חושק בה ורוצה לעשות לה טוב, היא לא מצליחה לשחרר ולדאוג לעצמה.
דירתם שופעת במוצגים של אומללות חייהם האחד עם השני. אצל ג'ו, האומללות נובעת מכך שהוא מרגיש כמו כישלון, הלהקה שלו התפרקה והוא לא מרוצה מהעבודה הנוכחית שלו כמורה למוזיקה בבית ספר ציבורי. אצל אנג'לה, האומללות נובעת מבן הזוג האומלל שלה ומהיותה עקרת בית. אנג'לה אמנם מציינת את ההבדל, אבל גם אם הוא לא מצוין, היה צריך להתאמץ בכדי לפספס אותו.
ג'ו אוהב ליצור מוזיקה והוא ממשיך ליצור מוזיקה, אפילו שמסלול חייו שונה ממה שהוא דמיין לעצמו, הוא ממשיך להתעסק במה שהוא אוהב. מנגד, הוא מסתכל על אנג'לה ולא מבין מה היא עושה בבית כל היום. הוא לא רואה את המשמעות של העבודה שהיא עושה בבית. הוא לא מבין שאם לא היא, הוא לא היה יכול להנות מהאפשרות ליצור, למרות שהיא לא בדיוק החלום המקורי שלו. אנג'לה דואגת לו אחרי הביקור (הכנראה משמעותי) אצל הרופא, היא דואגת לאוכל ולניקיון, בלעדיה ובלי כל מה שהיא עושה, הבית (שירש מהוריו) יתפרק הלכה למעשה. הוא לא מבין, כי זה שקוף בשבילו.
לעומת ג'ו, האומללות של אנג'לה נובעת מזה שהיא נאלצת לבחור שוב ושוב בתחזוקת משק הבית על פני התעסקות במה שהיא חושקת בו. היא מנסה למלא את החסר עם עיצוב הדירה באופן תדיר, משום שהיצירתיות שלה חייבת להתנקז לתוך משהו פרודוקטיבי עבור כל המשפחה ולא רק עבור עצמה. פעם נוספת אנחנו רואים שהיא לא מסוגלת לשים את עצמה במקום הראשון כי יותר מדי דברים ואנשים תלויים בה.
מנגד, במהלך חלק גדול מהסרט, קל לקבל רושם שמערכת היחסים של פינה והוק מושלמת. אין ריבים, אין אי הסכמות, יש רק אהבה, סקס ותקשורת בריאה. ללעומת הזוג הראשון – שחי בתוך סיר לחץ של זוגיות ארוכת השנים, וכך ברגע שמישהו מבחוץ פרץ לחיים הם התפוצצו – הזוג הזה היה צריך יותר זמן כדי לרתוח. כאן צץ לו הבדל נוסף, הריבים ביניהם מנומסים יותר, הכל נעשה בצורה בוגרת וחכמה יותר. למרות שהם כעסו אחד על השני, כל השיח שלהם סביב הריב היה נעים ומכבד.
הוליווד מאוד חששה לאורך שנים ליצור תוכן שיודע לדון בצורה בוגרת במיניות, הן ברמת הדמויות והן מול הצופים. אבל הוליווד משתנה ויחד עם עליית אולפני האינדי והקולנוע העצמאי החתרני והאלטרנטיבי (ראו ערך זכיית "אנורה" באוסקר, או ההצלחות הקופתיות של "אובססיה" ו"באקרומס") השינויים מתבטאים הן במסריו והן במימונו.
איתה גם משתנה היכולת לדון בבתי הקולנוע במיניות אלטרנטיבית, אחרי הרבה מאוד שנים שבהן מיניות הוצגה כחלק מזוגיות בין גבר לאישה, היא יכולה לצאת מהקופסה הזאת. מיניות לא מתרחשת רק כחלק מזוגיות פורמלית, היא לא קורית רק בין גבר לאישה, והיא לא בהכרח חוויה המוגבלת לשני אנשים בלבד. בכל מה שמעבר למונוגמיה, ההתייחסות של הסרט לנושא הייתה מאוד עדינה ומכבדת. בקפידה, אנחנו רואים את ארוחת הערב מתגלה לאט לאט כפסיפס מורכב למדי בכל הנוגע למיניות ולמטרות של כל אחד מארבעת באי הבית.
זה היה תענוג לצפות בשני אנשים מגלים עולם חדש שנפתח עבורם, ההתלהבות שיוצאת מהם בהקשר של הגילוי הזה היא כל כך חזקה שאי אפשר שלא להתלהב ביחד איתם, הסקרנות שלהם כל כך כנה שאין ברירה אלא להקדיש אליהם את כל תשומת הלב.
בנוסף לכל זה, המיניות של שתי הנשים מקבלת מקום ראוי בהחלט במהלך כל השיחות השונות. פינה מוצגת כיוזמת ולא מקטינה את עצמה, לאורך כל השיחה היא מדברת בביטחון מוחלט ומבהירה לנו שהיא לוקחת חלק פעיל בכל סיטואציה שמתגלגלת לאורך הערב. בנוסף, תאוותיה של אנג'לה מוצגות כאנושיות ובעלות לגיטימציה, דבר חריג למדי בקולנוע האמריקאי.
ארבעת השחקנים פשוט אדירים. אוליביה ווילד, איכשהו הצליחה להפיק, לביים ולשחק בצורה מרשימה להחריד. סת' רוגן מספק את הופעתו היותר נוגעת ללב (לא רף מטורף בהתחשב בסוג הדמויות שהוא נוטה לשחק וליצור). אדוארד נורטון הולך ומשתחרר כמו פקק יין לאורך הסרט, ולחלוטין מספק את אחת מהופעות המשנה הטובות של השנה. אך מעל כולם עומדת פנלופה קרוז, שמספקת הופעה מכשפת, מדהימה וכובשת. מועמדות האוסקר אינה אופציה, אלא חובה מיידית, למה שהיא בבירור הופעת המשנה הטובה ביותר של השנה.
התסריט שנון ומאוד מאוד מצחיק, והוא נכתב על ידי צמד תסריטאים נפלאים. הראשונה היא רשידה ג'ונס, מועמדת אמי וזוכת גלובוס למשחק על פרק של "מראה שחורה", והשתתפה בסיטקומים גדולים כמו "המשרד". התסריטאי השני הוא לא פחות מאשר ויל מקקורמק, שזכה בעבר באוסקר לסרט קצר מונפש בשם "אם משהו קורה לי, אני אוהבת אתכם", שיחק בסדרה "הסונפרנוס" ואף כתב את הסיפור של "צעצוע של סיפור 4". השניים מצליחים לאזן בצורה נהדרת בין המצחיק לכואב ועד להפחיד, להחריד, והכל בצורה טבעית לחלוטין.
כל זה לא היה עובד ללא האיזון העריכתי הנכון בין עריכה קומית (קאטים מהירים, התמקדות בפאנץ' ליין) לבין עריכת אימה. מדובר בסגנון שמנסה לייצר לחץ ופחד מתמידים לפני הרגע המפחיד האמיתי וכל מנגנון קפיץ, ולסובב אותנו כמה שניתן עד לרגע עצמו. עבודה זו נעשתה באופן לא מפתיע על ידי עורך הבית של יורגוס לנתימוס, יורגוס מורופסארידיס, ועל ידי אנתוני בויז, עורך קומדיות בריטיות ותיק, שמספקים עריכה ראויה למועמדות אוסקר.
זה סרט שחוויית הצפייה בקולנוע שלו היא אחת מהמוצלחות מהתקופה האחרונה. צופים יעברו מלהחזיק את הבטן מרוב צחוק, להחזיק את הראש כי לא יאמינו למראה עיניהם. "ההזמנה" מעז את צופיו לבלות כמעט שעתיים עם ארבע דמויות בלבד, וקשה להשתעמם, אפילו לרגע. רוצו וטוסו לצפות בקולנוע.
