סרטו החדש של משה רוזנטל ("קריוקי") מפיל לסתות, והוא גם מבט אישי לתוך שחרור מתחושות אשמה. הבחירה בו עבור אירוע הפתיחה היא מוצדקת ביותר, מאחר שמדובר בסרט שעשה גלים בפסטיבל סאנדנס, בעל פוטנציאל גדול בזכיית פרסי אופיר, ומעל הכל סרט מצוין. העשייה הקולנועית שלו מבריקה בעיקר לנוכח בימוי ומשחק פנומנליים. ראויים במיוחד לשבחים הם יאיר מזור, שמחזיק על כתפיו את מרבית הסרט ועושה זאת בהצלחה אדירה, ואסי כהן, שכבר הוכיח את עצמו רבות כעילוי, וכאן מספק תפקיד דרמטי גדול מהחיים. איכות זו נמצאת גם בערכי ההפקה, שמציגים תמונה אותנטית של שנות השמונים והתשעים. הסרט יכול לעיתים להצחיק, ורגע אחרי להסעיר אותך רגשית. השליטה הטונאלית מדויקת וסוחפת. הכל מתחבר עד הסוף לכדי סיפור יפהפה, מריר-מתוק ומרגש להפליא. (יותם דוברין)
סרטו האחרון של סטיבן סודרברג (סרטי "אושן") שנכתב על ידי אד סולומון ("גברים בשחור") הוא סרט דרמה־קומי שמגיע ארצה לאחר בכורה בפסטיבל טורונטו. עלילתו עוקבת אחר לורי באטלר, אמנית צעירה הנשכרת על ידי ילדיו של צייר מפורסם בשם ג'וליאן סקלאר כדי להשלים ציורים ישנים שלו מאחורי גבו, במטרה למכור אותם לאחר מותו ולהתעשר. בראש ובראשונה ראוי לזקוף לטובת הסרט את הקאסט המצומצם אך מדהים שלו. גאנינג וקורדן נותנים הופעה משכנעת בתור אחים תאבי בצע. מיקיילה קול נותנת תצוגת משחק צנועה אך ריאליסטית ומעוררת אמפתיה. מעל כולם בולט איאן מקלן בתור האמן הבוטה והמפולפל ג'וליאן סקלאר. דמותו של סקלאר היא מהחביבות והרבגוניות שיצר סודרברג, ואין ספק שהליהוק של מקלן עושה איתה חסד. כיאה לסרט על אמנות, גם העיצוב האמנותי בסרט מצטייר כמוקפד ו"מוזיאוני", ומשקף בצורה נהדרת את התמות של הסרט. זהו סרט צנוע ומקסים שעוסק במשפחה, אמנות ומה שביניהם. (3/5 כוכבים, ארז לוסטיג)
מדובר בסרט יפני שעל פניו נראה כמו שאתם יכולים לצפות, אלא שמשהו בו מתפקשש. הוא מנסה להיות סרט על אהבה נכזבת, ריפוי דרך אמנות, יחסי פריפריה והעיר הגדולה, וחיפוש עצמי על ידי חיבור לטבע הסובב אותנו. אך למרבה הצער, העלילות הללו, שיכלו לנסוך האחת בשנייה משמעות, מתנגשות שוב ושוב לאורך הסרט ומספקות חוויית צפייה שהיא בעיקר מתסכלת. הצילום נהדר וראוי לציון, אם לא ייחודי באופן מעניין או שונה מכל סרט נוף יפני שראיתם (ומניסיון אישי, מאוד קשה לפספס את היופי של הפריפריה היפנית), וכך גם המשחק הנהדר של הנערים בני ה-14 שמשחקים דמויות התופסות נפח עיקרי בשלישו האחרון של הסרט. אך הבעיה המרכזית של הסרט היא אורכו. הוא פשוט לא מצדיק את אורכו, ועריכה של חצי שעה הייתה מחזקת אותו משמעותית. הסרט מומלץ לחובבי קולנוע שקט, מדיטטיבי, ולכאלו שלא בהכרח מחפשים את הקתרזיס הרגשי בסיומו של הסרט. (2.5/5 כוכבים, גל שווד)
לאחר בכורה בתחרות מבט מסוים בפסטיבל קאן והשתתפות בפסטיבל האנימציה אנסי, הסרט מגיע להקרנות בירושלים והוא מומלץ במיוחד. הצצה בכרזה שלו או בפריים מתוכו כבר מציגה היטב את סגנון האנימציה הציורי והייחודי, שנשמר לכל אורכו ומרהיב בכל רגע נתון. הסרט עצמו מספר על ילד בשם כריסטוף, שלאחר התגלות של בעיות בעמוד השדרה נאלץ להשתמש במתקן ברזל מיוחד, מצב שמונע ממנו לעזור לחווה שמשפחתו מנהלת. באותו העת, כריסטוף נחשף לעולם המוזיקה בזכות פעילותו בכנסייה, ומתחיל לנגן בעוגב. הסיפור מוצג בצורה חלומית, סוחפת ומרגשת להפליא. בזכות אנימציה פנומנלית וכתיבה חכמה, משך הזמן של "ילד ברזל", שעומד על תשעים דקות, עובר מהר, וקשה לרצות שהסרט יסתיים. זהו סרט אנימציה שאמנם לא מכיל תכנים קשים, אך בעקבות כך שלא יהיה מעניין עבור קהל צעיר, מומלץ במיוחד לחובבי אנימציה שלא להחמיצו בפסטיבל. (5 כוכבים, יותם דוברין)
אחד מאירועי הדגל של הפסטיבל הוא הקרנת עותק דיגיטלי משוחזר של אחד הסרטים הישראליים המצליחים בכל הזמנים, "מאחורי הסורגים". סרטו העלילתי השני ופורץ הדרך של אורי ברבש עוקב אחר בית סוהר שבו אסירים יהודים ופלסטינים כלואים יחד בסיר לחץ מבעבע. המתח בין האסירים מתקרב לנקודת קיצון כאשר לכלא מגיע אסף, גבר יהודי שהואשם בשיתוף פעולה עם הפלסטינים ובגידה במולדת. כשהמצב עומד לצאת משליטה, האסירים אורי ועיסאם שמים בצד את המטענים שלהם כדי לצאת למאבק משותף נגד מנהל הכלא האכזרי באמצעות שביתה. הסרט הביא בשעתו כשש מאות אלף צופים לבתי הקולנוע, השתתף בפסטיבלים ברחבי העולם ואף היה מועמד לפרס האוסקר. הוא זכור בעיקר משיר הנושא "תני לי יד" בביצועו של בועז שרעבי, מתצוגות המשחק של השחקנים הראשיים ומנאום אחד עוצמתי בשיא הסרט, שזכה לכינוי "נאום המניאק". זהו סרט קלאסי שעוסק בחיבור בין בני אדם לנוכח פערים תרבותיים וחברתיים, ומומלץ בחום לצפייה בפסטיבל. (ארז לוסטיג)
העוצמה של "אמל" נובעת בעיקר מהעובדה שהוא דן בנושא רגיש ועכשווי. גיבורת הסרט היא אישה מוסלמית, שעל שמה קרוי הסרט (רבאקה אזמירלדה תלחמי). אחרי שרוצח מורשע משתחרר מהכלא וחוזר לרחובות, בנה סאמר (אמג'ד שוא) מחליט לקחת את החוק לידיים. מעשיו של סאמר מובילים למעגל אלימות ונקמה שנראה שאי אפשר לצאת ממנו. אמל מנסה לפייס בין שני הצדדים, אבל זוהי משימה קשה. כמעט ואין צורך לציין את הקשר למציאות: האלימות בחברה הערבית שגובה מדי יום עוד ועוד קורבנות. אך בתור יצירת אמנות, "אמל" הוא בסך הכל סרט סביר. יש בו כמה סצנות שהן סוחפות ומעניינות, אבל מבחינה קולנועית ותסריטאית הוא לא מפתיע או חדשני. הבימוי מאופק ומקצועי, אך הוא צמוד לתסריט שהתכלית שלו היא הנושא שלו, ולא העומק שלו מעבר לכך. (אלכסנדר מרום)
מוישה (שולי רנד) היה פעם בדחן החתונות הגדול בירושלים, אבל בעקבות אלכוהוליזם הימים הגדולים שלו מאחוריו. עם הגעתו של אוליגרך אמריקאי (טל פרידמן), מגיעה גם הזדמנות למוישה להוכיח את עצמו. הסרט עשה את בכורתו בפסטיבל טרייבקה הגדול, ועם ערכי ההפקה הגדולים קל להבין למה. זהו סרט מצולם היטב, עם לא מעט שוטים מרהיבים שלא נופלים מקולנוע הוליוודי. נוסף על כך, הוא מספק תצוגות משחק אדירות, שיוצאות דופן בנוף של קומדיות ישראליות. דרך השילוב של דרמה וקומדיה, הביצועים של רנד ופרידמן, וגם של שאר האנסמבל (הכולל גם את צופית גרנט, אשתו של רנד במציאות, המגלמת את אשתו בסרט), ישנם מספר רגעי שיא שבאמת נוגעים ללב. כשכל זה נלקח בחשבון, לא פלא שהסרט מתחרה בתחרות הישראלית בפסטיבל, שלא בחסד אלא בזכות. מי שיבחרו לצפות בו יגלו סרט בן מאה דקות המלא בכיף, הומור חינני ואפילו מוזיקה טובה. (יותם דוברין)
לפני קצת יותר מעשור התפרסם הספר "על כל המקומות המוארים". ההצלחה האדירה שלו והעיבוד המוצלח לנטפליקס (מבחינת צפיות, לא מבחינת איכותו) גרמו לשטף של סרטי נוער בסגנון דומה. נער ונערה בתיכון אמריקאי גנרי, עדיף משני צבעי עור או מוצא שונים, בתכלית מצוותים במקרה לעבוד, להשתתף או ללמוד ביחד, בעודם מגלים על עברם המשותף ומשקעי ליבם הנושנים. הסרט הזה הוא לחלוטין הטוב ביותר בתת־תת־הז'אנר הספציפי הזה, אך בסופו של יום הוא מרגיש כמו סרט גנרי לחלוטין, שמקומו פחות כזה שראוי לתחרות הראשית ויותר כסרט לטיסה קצרה. הוא מקסים ולבבי, אך התסריט לא מחייב אתכם לעקוב אחרי כל סצנה. אתם תוכלו לנחש די במהרה לאן הסרט הולך. תצוין לשלילה העריכה המשונה למדי של הסרט, שגרמה לכך שעוצמת החשכה בליל שבו מתרחש רובו של הסרט אינה אחידה. לעיתים השמיים בהירים יותר, ולעיתים פחות, באופן שהוא מורגש למדי ואף עלול לעורר גיחוכים. מצד שני, המשחק של השחקנים חמוד להחריד ברמה מסוכנת לחולי סכרת, אז תתכוננו לכך. (3.5/5 כוכבים, גל שווד)
עיסוקו המרכזי של הסרט עשוי לדבר במיוחד לצופים ישראליים. גיבורו הוא חייל דני משוחרר שנלחם במגוון מלחמות, ולאחר משבר הוא מגיע למוסד שיקומי ללוחמי עבר כמוהו. מה שמייחד את הסרט הוא האותנטיות שלו, שמתבטאת לאור האנושיות של כל הדמויות המעורבות, ובעקבות עצם העובדה שרוב השחקנים בסרט אינם בכלל שחקנים (החל מהלוחמים ועד צוות השיקום). הוא אפילו מצולם בתוך המוסד המשקם שבו מתרחשת עלילתו. אך "מפלתו של הרקולס" אינו מצוין, וסובל מעריכה לא מאוזנת שמנפחת את אורכו, ובסצנה אחת מתוכו מוצגת שחיטה גרפית ואמיתית של בעל חיים. עבור מי שמסוגלים להתמודד עם שני הדברים האלו, זהו סרט מומלץ שעשוי אפילו לרגש אתכם. (3.5/5 כוכבים, יותם דוברין)
בהתחלה, קל מאוד לשנוא את הדמות הראשית של הסרט, או לזלזל בה. היא נערה מתבגרת שמחליפה בני זוג כמו שהיא מחליפה גרביים, מתנהגת באופן פרוע ומסרבת לחתום על עצומה חשובה בגלל תירוץ מוזר. נדמה שלא אכפת לה מעצמה ומהסובבים אותה, אבל ככל שהעלילה מתפתחת כך רואים שזה לא נכון. מדובר ביצירה רגישה ומרגשת, עדינה ומתחשבת. השחקנית הראשית, סאו סו-בין, שזהו סרטה הראשון (!), נותנת ביצוע מלא רבדים ומרשים, כמו הסרט עצמו. עיצוב התפאורה צבעוני ויפה מבלי להיות צעקני. התסריט נוגע בנושאים רגישים באופן חכם ועמוק. אולי הוא מאבד חלק מהמומנטום הרגשי שלו לקראת הסוף, אבל עדיין מדובר ביצירה מרהיבה. הבמאית, יון גה-און, מוכיחה את עצמה פעם נוספת כמוכשרת ומיומנת בעזרת "עולם של אהבה". היא דמות שללא ספק צריך לעקוב אחריה, ואחרי יצירותיה, בשנים הקרובות. (4/5 כוכבים, אלכסנדר מרום)
סרטה השני של רות פרי-בר ("אסיה") מציג התמודדות ייחודית מאוד עם אובדן. יהודית (רונית יודקוביץ') מאבדת את בעלה בטרם עת, והוא מותיר אחריו חובות כבדים. כתוצאה מכל ההצפה הרגשית הקיצונית הזו, יהודית עוזבת את ביתה ובורחת לאילת ללא כל חפץ, שם היא מנסה לאסוף את עצמה מחדש. בתוך כל הצער הזה, מתגלים נקודות אור דרך היחסים שיהודית רוקמת עם אנשים שונים במסעה בקצה הדרומי של הארץ. הסרט מצטיין בשני פרמטרים. האחד הוא עד כמה ניתן להתחבר לדמותה של יהודית, על אף מצבה הקיצוני. הרגשות שהיא חווה הם אוניברסליים, והיא למעשה מגשימה רצון שכולנו חווים מדי פעם, לברוח מהכל. תצוגת המשחק של יודקוביץ' מצוינת ומביעה היטב את האפיון הזה, דרך היבטים כמו צורת הדיבור שלה והכימיה שיש לה עם שאר הדמויות. הפרמטר השני הוא הצילום, שלא פעם מציג קומפוזיציות משמיטות לסת, על אף קנה המידה הקטן יחסית של הסרט. גם סרט זה עשה את בכורתו העולמית בפסטיבל טרייבקה, ובהינתן איכותו, הוא בהחלט היה ראוי למעמד. (יותם דוברין)
פלסטיני שחי בברלין ורק חולם לחזור הביתה, ישראלי הומו שרק רוצה לברוח מהארץ, משפט שיגרום לכם לגלגל עיניים ולהגיד: "אוי, הקלישאה". אבל זה היופי, שאין בסרט הזה פתית אחד של זיוף, של חוסר כנות. יש בו אהבה אדירה אך שקטה לאמנות הקולנוע, לחיים שלנו. חסן, נהג מונית פלסטיני שעבר לגור בברלין, מחפש את עצמו לפתע בסדקי החיים, בין האהבה הנכזבת, המולדת האבודה, הבית שננטש. אמיר (עידו טאקו), ישראלי שרק רצה לברוח, מהמלחמה, מהחיים, מהטראומות, מהאהבה הנכזבת. הם אולי לא רואים עין בעין, הם אמורים להיות אויבים, הם לא נעשים חברים, אלא משהו גדול יותר, שלם יותר, הם נעשים אנשים אמיתיים, שלגמרי יכולים לגור לידנו, ובעיניי אין מחמאה גדולה מזה. אגב, דוב נבון מפציע כאן להופעת אורח קורעת מצחוק, של אמנון טיטנסקי, בהעדר תיאור מדויק יותר. (גל שווד)
