אני לא יודע למה זה המצב, אבל מסתבר שלהגיד ש״טרון: ארס״ החדש הוא סרט מצויין מוציא אותך לא מבין בסרטים. נתתי לו 4.5 מתוך 5. משהו לא בסדר בי? לא, אני די בטוח בהבנה שלי בסרטים ומה הופך קולנוע לקולנוע שווה וטוב. זה מרגיז, כי אולי די לחפש סיבות לשנוא? הבנתי, ג׳ארד לטו חה חה חה הוא עשה כמה סרטים לא משהו אז הוא גרוע בהכל. שכחתם את ״מועדון הלקוחות של דאלאס״? הבן אדם שחקן פנומנלי. וכולי וכולי.
אני מבין, ״טרון אריס״ הוא לא יצירת מופת קולנועית מדוקדקת ומדוייקת על AI וההשפעות שלו בעתיד הרחוק. אבל בשביל זה יש לנו את ״אקס מאכינה״. באמת, אני לא חושב שלכל סרט צריך להתייחס אותו דבר ולשפוט על פי אותם אלמנטים ופרמטרים. לכל סרט יש תכלית אחרת מתחת לשמיים, בדיוק כמו שדפש מוד לא יושבים באותה רובריקה של סברינה קרפנטר. בתור מה שהוא בא להיות - “טרון: ארס” פשוט מצויין.
אולי בגלל שאני מעריץ מושבע של טרנט רזנור ואטיקוס רוס—שחיים חיים כפולים גם כ-Nine Inch Nails מחוץ לתפקידם כמלחיני סרטים—באתי מלכתחילה לסרט בראש של “יאללה בלאגן”. אני בטוח שכולכם לא שמתם לב לזה בכלל, זה לא שהפצצתי פה תוכן עליהם בצורה קצת לא פרופורציונלית בחודשים האחרונים כי במקרה יצא ש”הרשת החברתית”—הסרט שהפך אותם למלחיני סרטים—חגג עשור, ש”טרון ארס” מיקד חצי מקמפיין הקידום שלו על המעורבות שלהם בסרט ושהם תרמו לפסקול של החדש של לוקה גוודאגנינו באותו זמן. אבל זה הקטע, הסרט מלכתחילה שווק כספקטקל קולנועי עתיר ויזואליה פורצת דרך עם מוזיקה מטורפת.
לראיה: הפסקול—בעצם אלבום של NIN לכל דבר עם קטעים אינסטרומנטליים פסקוליים ושירים כאחד, מה שבתכלס קיים בכל אלבום של הלהקה—שוחרר כ-3 שבועות לפני צאת הסרט. כי הקיום שלו הוא חלק מההייפ והקידום, כי בדיוק כמו בסיבוב הופעות שמגיע לכבוד אלבום חדש רצו שאנשים יבואו לסרט, יכירו את המוזיקה לפני, יתפעלו מאיך השתמשו בה בסצנות השונות והנרטיב שהיא יוצרת בסיפור. הוויניל המיוחד במהדורה מוגבלת בדרכו אליי.
הייתי בניו יורק בחודש וחצי האחרונים, עיר חלומותיי, וכל העיר שלטי חוצות של הסרט עם הלוגו שלהם בענק למטה, מהטיימס סקוור עד לשלטים קטנים מעל מוניות צהובות. זה ביג דיל, גם כי הם באופן מכוון ניתקו עד כה את העבודה הקולנועית שלהם מ-NIN, פשוט כי היא מאוד שונה. אבל כאן זה פשוט התאים וזה כנראה לא יקרה שוב, לפחות לא בקרוב.
הלכתי לצפות בו פעמיים. פעם אחת באולם “Dolby Cinema” ב-AMC—ששם דגש על סאונד ברמה לא ריאלית—ואז ב-IMAX האמיתי והענקי שב-AMC לינקולן סקוור—בו הכיסאות רעדו מגראנדיוזיותו של הסאונד והויזואליה פשוט קרנה החוצה בצבעי נאון האדומים שמלווים את הסרט.
הסיפור לא רע בכלל. שוב, זה לא מה שיביא לסמינריונים בנושא הסכנות של AI או משהו כזה, אבל זה ממשיך את העלילה הפנטזיונרית המגניבה משני הסרטים הקודמים עם התאמה רלוונטית ל-2025 ומצב הטכנולוגיה של היום—עם הסתכלות (פנטזיונרית) קדימה. אז כן, הוא לא חף מקלישאות ורגשנות מוגזמת אבל בסוף—זה כיף. זה ממש כיף. ומה צריך יותר מזה?
הקאסט חזק. וכן, אני חושב שג’ארד נטו נפלא פה. הוא בול מתאים לתפקיד, הוא יודע לאזן בין ההומור הקווירקי של הדמות לרגעים הרציניים יותר. אוון פיטרס הוא אחד השחקנים האהובים עליי באופן כללי. משהו בוויב הצעיר שהוא מביא למסך בכל תפקיד—למרות שהוא בכלל בן 38 (??!) ורק נראה ומרגיש כמו בן 22—ובכלל במחויבות שלו לתפקיד הופכת אותו פשוט לנוכחות חיובית ונעימה בכל מסך שהוא עולה עליו (גם ב”דאהמר” אם אפשר להאמין לזה), שזה מעולה בעיני ואני תמיד שמח לראות אותו. ג׳יליאן אנדרסון, כהרגלה, אישה שהיא מלכה. אין מילה אחרת לתאר אותה.
מעבר לזה, באמת שלא ראיתי אפקטים ויזואליים כאלה מרשימים כבר הרבה זמן. זה מרכז הסרט ולא בקטע רע - זה סרט שאמור להיות אקסטרווגנזה טכנולוגית מרהיבה ששואפת גבוה. אז השילוב של ניו יורק (בסרט) עם כל האלמנטים מהגריד מהמם, והסצנה בגריד הישן עם הגרפיקה של פעם מהממת, וכיוצא בזה.
לכו לקולנוע, תקנו פופקורן, תביאו שתייה, ובעיקר בואו ליהנות. אין מה לנסות לשלוף ביטויים של תואר בקולנוע. אין טעם לבוא לחפש טעויות או הגזמות. יש טעם לבוא ולספוג את החוויה הזאת פנימה. באמת שזה מרגיש כמו קליפ אחד ארוך וסופר מושקע של NIN שעולה מלא כסף לייצר ומשחקים בו כמה וכמה כוכבים. תישארו גם לשיר בכתוביות, הוא שווה את זה. ואז לכו לשמוע את האלבום. או לפני בעצם, כי זו היתה כוונת המשוררים.
