פול ראד מגלם את ריק פאוור, מוזיקאי שימי תהילתו חלפו מזמן. בעבר הוא ניגן באולמות ענק מלאי מעריצים, אך כיום הוא חבר בלהקה שמופיעה בחתונות בלבד. באחת החתונות הוא מופיע עבור חבר של אדם מפורסם: דני ווילסון (ניק ג'ונאס). ווילסון, שהיה בעבר חבר בלהקת בנים מצליחה, מנסה כעת למצוא את דרכו כאמן סולו. ריק ודני נפגשים, ומיד מתחילים להעריך זה את זה. הם יושבים ומנגנים שירים יחד בפרטיות, ואז נפרדים לשלום. אולם, יום אחד, בזמן שריק מטייל בקניון, הוא שומע את השיר החדש של דני ווילסון: שיר שבעצם ריק עצמו כתב, ושאותו שר לדני בזמן שבילו יחד.
הקונפליקט של ריק סובב סביב הניסיון להוכיח שהשיר שייך לו. הוא אמנם כתב אותו, אך הוא אינו זוכר עובדה זו בוודאות. הוא מנסה להוכיח לעצמו ולעולם שמגיעות לו הזכויות על השיר, ששמו "How to Write a Song Without You", בזמן שדני ווילסון מרוויח ממנו מיליוני דולרים. ישנה רק בעיה תסריטאית אחת קטנה: ריק פאוור כתב את השיר לבתו כשהייתה בת שנתיים. עובדה זו נחשפת לקראת סוף הסרט, וריק אינו מכיר בה עד לאותה נקודה שבה הוא מצהיר עליה בקול רם. האם הוא באמת שָׁכַח? ואם כן, כיצד היה מסוגל לשכוח פרט כה חשוב?
התשובה ברורה: זהו פרט שלא הוזכר עד לאותו רגע, לא על ידי ריק ולא על ידי אף דמות אחרת, מכיוון שהוא משרת באופן מאולץ את המסע הפנימי של ריק. לאורך הסרט, הוא מבין איזה סוג של מוזיקאי ואדם הוא, ולא מונע רק מהניסיון להשיג כסף על זכויות יוצרים. לוּ היה זוכר את הפרט החשוב הזה מראש, התסריטאים פיטר מקדונלד וג'ון קרני לא היו יכולים להעביר את המסר שרצו.
אותו חור עלילתי גדול מסמל למעשה את "פזמון חוזר" כולו: הסרט פשוט מרגיש מאולץ. הוא כולל מספר רב של סצנות ואלמנטים עלילתיים מגוחכים, שקיימים רק משום שנראה כי התסריטאים התעקשו לקחת את התסריט לכיוון מסוים, לא משנה כמה לא טבעי הדבר מרגיש. למשל, השיר "How to Write a Song Without You" הופך ללהיט כה ענק עד שהוא מתנגן בכל מקום. משמיעים אותו ברדיו ובקניונים, ואפילו מבקשים מריק לנגן אותו בשתי חתונות שונות. מדובר בהצלחה מסחררת יותר מזו של שירי טיילור סוויפט; הרי תוך חודשים ספורים זוכה השיר ל-500 מיליון צפיות ביוטיוב. השיא המגוחך מגיע כאשר אפילו אשתו ובתו של ריק מבקשות ממנו לשיר איתן את השיר, אף שהן יודעות שמדובר בנושא רגיש עבורו. אותו אירוע מתרחש בזמן שריק נוהג, והסצנה מסתיימת בהתהפכות מכוניתם.
אותו שיר ארור מתנגן שוב ושוב, למרות שהוא אפילו לא כל כך טוב. מדובר בשיר רדוד ושטוח, שנשמע כמו כל שיר פופ גנרי אחר בעולם. כל הדמויות בסרט מדברות על כמה השיר הזה מצוין, חשוב ועל-זמני, אך הוא אינו נשמע כאילו אמן דגול השקיע בו זמן, מחשבה ורגש. במקום זאת, הוא נשמע כמו שיר שנועד למלא מקום בסרט בינוני, כי זה בדיוק מה שהוא. הוא אינו נשמע טוב או ייחודי יותר משאר השירים שדני וריק שרו יחד במפגשם, עד כדי כך שקשה לזכור שהם בכלל ביצעו אותו באותו סיקוונס. גם מבחינת המבע הקולנועי, "פזמון חוזר" שטוח ממש כמו הפסקול שלו. הצילום והתאורה מוארים כמו בכל סרט אמריקאי מסחרי, עם שימוש שחוק ומשעמם בטכניקת שוט-רברס-שוט.
קשה שלא לחשוב על הסרט שעזר לבמאי-התסריטאי ג'ון קרני לפרוץ למיינסטרים: סרט אינדי קטן בשם "פעם אחת" (Once). הייתה לו עלילה בסיסית מאוד, אך הוא ניחן בבימוי ובפסקול יוצאים מן הכלל. נראה שעם השנים קרני איבד את אחיזתו באמנות, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה קולנועית. הדבר הגרוע ביותר שאפשר להגיד על יצירת אמנות הוא שאין בה שום ייחודיות, וכאילו נוצרה במפעל ולא על ידי בני אדם. כך בדיוק מרגיש "פזמון חוזר".
