"מילה שלי" מציג את סיפורו האמיתי של ג'ון דייוידסון, אדם שהקדיש את חייו להעלאת מודעות לתסמונת טורט שהוא עצמו מתמודד איתה. לפני הסרט לא באמת שמעתי על דייוידסון, ולמען האמת גם לא ציפיתי למשהו מיוחד. הנחתי כי מדובר בעוד דרמה שגרתית על סיפור חיים. בפועל, זו אכן דרמה ביוגרפית, אבל לסרט הזה יש קסם מיוחד שמצליח לפרוט על הרגשות הנכונים.
הסרט נפתח בטקס הענקת תארים של מלכות אנגליה, כך שכבר מתחילתו יש לצופה על מה לתלות את תקוותו לגבי עתידו של דייוידסון. בתחילת שנות השמונים מוצג לנו ג'ון כילד עם עתיד מבטיח: הוא שוער בקבוצת כדורגל, וכל הרשמים מצביעים עליו ככוכב עולה. הדברים מדרדרים במהרה, וביום בהיר אחד חייו של ג'ון משתנים מקצה לקצה עם הופעתם של קולות וטיקים לא רצויים.
החברה משתנה יחד עם צרותיו של ג'ון: הוא סובל מהתנכלויות מצד תלמידים, המורים מענישים אותו, ואפילו בביתו חסרי סבלנות כלפיו. חוסר המודעות של סביבתו לטורט צובט את הצופה, והסרט מעביר היטב את תחושת חוסר האונים שחווה דייוידסון, וקשה שלא להזדהות איתו.
במחשבה ראשונה ניתן לחשוב כי קשה מאוד לנתק את המורכבות של דמות ראשית שאמורה להוביל אותנו במסע מהעובדה שהיא בעלת תסמונת טורט. כאן ניתן לשבח את התסריטאי והבמאי קירק ג'ונס ("נני מקפי"), שמצליח להכניס אותנו לעולמו של ג'ון בצורה רגישה. ככל שהעלילה מתקדמת, אנו מכירים לעומק את עולמו האישי של ג'ון יותר מאשר את סביבתו.
העלילה עוברת מספר תחנות בחייו של ג'ון ועוסקת בקשיים היומיומיים שהטורט מביאה עמה. תחושת חוסר האונים ניכרת לאורך כל הסרט, ומתח התקווה לקראת הסיום האופטימי נמשך לכל אורכו.
את רוב שחקני הקאסט לא הכרתי, אך תצוגת המשחק של כולם, ללא יוצא מן הכלל, אינה פחות ממדהימה. את ג'ון מגלם רוברט אראמאיו ("מאחורי עיניה") ברגישות רבה. אראמאיו מצליח להיכנס לנעליו של דייוידסון, וקשה מאוד שלא להתרגש ממנו. זו אחת מתצוגות המשחק הטובות שראיתי; ניכר כי רוברט עשה עבודת מחקר מעמיקה על דמותו של ג'ון, והתוצאה אותנטית ומרגשת. אני מאמין בנקל כי שחקן כמוהו ראוי למינוי לפרס אוסקר על תפקיד ראשי ואף לזכות בו, בייחוד בהתחשב בכך שזכה על תפקידו בפרסי הבאפט"א. שחקן כזה ראוי לקבל במה בעוד הרבה סרטים. הבעיה בתפקידים מהסוג הזה היא שעלול להידבק לו התואר "השחקן ההוא", כמעט כמו שון פן ב"מילק".
מילה טובה מגיעה גם לשחקנית שגילמה את דוטי, האישה שלוקחת על עצמה לעזור לג'ון — הלא היא מקסין פיק ("התאוריה של הכל"). פיק מצליחה להראות את הצד היפה והאופטימי של החברה האנושית: דמותה מלאה בחמלה, וכל רגע שלה על המסך מחמם את הלב.
יחד עם כל זאת, הסרט אינו חף מבעיות. נכון שהוא מציג בפנינו רבים מקשיי חייו של ג'ון, אבל באיזשהו שלב הכל מרגיש חזרתי. לעיתים אנו לא חווים ממש את הסכנה הממשית שבחוסר הסובלנות של הסביבה. דוגמה אחת מיני רבות היא הסצנה שבה ג'ון מוצא עצמו בעימות מחוץ לסופרמרקט: ברגע המאיים, הבמאי בוחר לעצור ולקפוץ ישירות לרגע שאחרי. זוהי החמצה, שכן כשהצופה כבר נתון בסיטואציה לא נוחה, ניתן למנף אותה ולהציג גם את הפנים הפחות יפות של חוסר הסובלנות. בנוסף, נפקדו מהסרט פרטים מעניינים נוספים מחייו של ג'ון, ונדמה שנושאים מסוימים נמנעו מתוך זהירות יתר. דוגמה בולטת לכך היא היעדר נושא הזוגיות.
קשה להביע דעה על הסרט מבלי לחשוף פרטי עלילה. ניתן בכל זאת לומר כי הוא עושה עבודה חשובה ומעלה שאלות קונקרטיות הנובעות מהפער בין תפיסת החברה לבין תסמונת הטורט: כיצד מקבלת החברה אנשים החורגים מהנורמה? כיצד מצליחים לשלב אותם? כמה קל למצוא עבודה? כיצד מתקשרים עם אנשים חדשים? הסרט נע ברגישות בין קומדיה לדרמה ולעיתים משלב בין השתיים. הוא מציג את המורכבות שבחוסר הסימטריה החברתית, ודרך עיניו של ג'ון הוא מציף פערים רבים.
"מילה שלי" הוא מסוג הסרטים שיעשו לכם טוב על הלב: הוא מלא ברגש, הומור וחמלה. זהו סרט שראוי שיגיע לכמה שיותר אנשים, כי הוא עשוי מצוין ומעביר מסר חשוב עם תקווה אמיתית ועתיד אופטימי. אם אתם מחפשים סרט עם לב, שירגש ויצחיק אתכם מתחילתו ועד סופו — "מילה שלי" הוא הסרט בשבילכם.
