"כל המשפחות המאושרות, אושרן זהה, אך כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה", כך נפתח הרומן הרוסי האפי "אנה קארנינה" מאת לב טולסטוי. נדמה שיואכים טרייר עוסק במשפט זה שנים לאורך דרכו הקולנועית. מאז ומעולם הוא הציב בפנינו מראה המשקפת את הנושאים השכיחים ביותר בעולמנו המודרני: בדידות ("אוסלו, 31 באוגוסט"), זוגיות נכזבת ("האדם הגרוע בעולם"), וכעת ב"ערך סנטימנטלי" הוא מתעמק בטראומה בין-דורית, משפחות שבורות וקשרי אחיות.
הסרט נפתח בשוט רחב וסטטי של נופי אוסלו מנקודת תצפית על העיר, בחירה שמרמזת לנו על הבאות: אנו בסך הכל צופים מבחוץ בסיפורה של משפחה שבורה הנאלצת להתמודד עם מות אם המשפחה, גברת בורג.
האומללות היא אולי אוניברסלית, אך ביטוייה ייחודיים; הרי סביר להניח שאף אחד מקוראינו אינו חי באוסלו ומתמודד עם סיפור החיים הספציפי המופיע בסרט. אנו מצופים להתבונן באופן כמעט דוקומנטרי על חיי יושבי הבית. הדבר מובהר היטב באמצעות קטעי קריינות המתארים את עברו של הבית ויושביו, החל מבנייתו בתחילת המאה ה-20 ועד ימינו.
משפחת בורג כוללת את נורה (רנטה ריינסב, "האדם הגרוע בעולם", "באקרומס"), שחקנית תיאטרון מצליחה ובעלת קריירת טלוויזיה וקולנוע בינונית; אחותה אגנס (אינגה איבסדוטר ליליאס), היסטוריונית של מלחמת העולם השנייה; ואת גוסטב, אב המשפחה (סטלן סקארסגארד, בהופעה שזיכתה אותו בפרס גלובוס הזהב), במאי מצליח שטרם הצליח ליצור סרט חדש מזה כ-15 שנה. לצידם ניצבת רייצ'ל (אל פנינג, "מרגו צריכה כסף", "אנונימי לגמרי"), שחקנית אמריקאית מצליחה המגיעה להשתתף בסרטו החדש של גוסטב.
באופן נדיר למדי, כל ארבעת השחקנים המרכזיים זכו בעבר למועמדויות בקטגוריות המשחק השונות באוסקר, אך איש מהם לא זכה בפרס. בסרט זה, שלושה מתוכם מספקים את כמה מהתצוגות הטובות ביותר של השנה. ריינסב, ליליאס וסקארסגארד מגישים הופעות רגישות ומדהימות. הם הצליחו לא רק לכבוש את לב הצופים, אלא באמת ובתמים לשכנע רבים כי הם אכן משפחה נורווגית מפורקת.
לעומתם, פנינג זכתה למועמדות שמעוררת תהיות, לכל הפחות. זמן המסך שלה מצומצם, ודמותה (וזהו אחד מחסרונותיו העיקריים של הסרט) פשוט אינה מפותחת מספיק. ברגעיה הבודדים היא אכן מצליחה לספק תצוגת משחק איכותית, אך היא אינה מצליחה להשתלב בכימיה המשפחתית שנוצרה בין שאר הדמויות. נוכחותה הצטיירה לחלוטין כ"שחקנית אמריקאית מפורסמת שסובלת מקשיי החיים", ולא מעבר לכך.
כאן בא לידי ביטוי החלק החלש ביותר ביצירה. אם בסרטו הקודם הצליח טרייר להוציא מהשחקנים הופעות אמיתיות ואיכותיות יותר, הרי שכאן התסריט קורס לעיתים קרובות תחת יומרותיו כבמאי ותחת כובד הנושאים העמוקים שבהם הוא עוסק. ישנם רגעים שפשוט אינם מרגישים ריאליסטיים מספיק; משפחות לא מתנהגות כפי שמשפחת בורג מתנהגת. הסרט נופל לעיתים לקלישאות, וסיומו מרגיש כמו חיבוק חמים אך לא במקום – דבר שפוגע בעוצמתה של שארית היצירה. בנימה צינית יותר, אפשר לומר שהוא פשוט גולש לסנטימנטליות יתר.
ההקפדה על עיצוב הבית כדמות, הרבה יותר מאשר כאלמנט תפאורה קולנועי, מורגשת ומודגשת לכל אורך הסרט. הדבר ממחיש את העובדה כי אנו צופים בבית בובות מודרני שסיפורו מתגלגל לאורך ארבעה דורות של משפחת בורג. בחירה זו נועדה להדגיש את הטראומה העוברת מדור לדור במשפחה: מהכיבוש הנאצי, דרך מאסרה של אימו של גוסטב ועינוייה המחרידים בשבי בשל התנגדותה לכיבוש, ועד להתאבדותה כאשר גוסטב היה ילד ולקריסת הנישואים של הוריהן של נורה ואגנס. הכל מוצג מבעד לנרטיב פסאודו-דוקומנטרי ברור. אנשים מתחלפים, אך הטראומות נספגות בקירות ונותרות אחרינו, גם לאחר לכתנו.
אין הרבה סרטים גדולים שעוסקים באופן מקיף כל כך בקשרים בין אחיות, ובוודאי שלא כמרכז הסיפור. "לשבור את הקרח", לדוגמה, הוא אולי שובר הקופות היחיד בהיסטוריה שהתעמק באהבה העמוקה שבין זוג אחיות. בשני הסרטים הללו, ליבה הפועם של היצירה הוא בסופו של דבר מערכת היחסים המורכבת, והאהבה האדירה, השוררת בין שתי האחיות. הן נאחזות זו בזו מול הטראומות המשפחתיות, ויוצרות יחד את המקום הבטוח שלהן. אין ספק כי הסצנה החזקה ביותר בסרט מתרחשת כאשר אגנס מביטה בעיניה של נורה ושואלת אותה שאלה מהותית. התשובה מספקת לנו כצופים קתרזיס רגשי – לא רק עבורן, אלא גם עבור עצמנו.
ביקורות רבות על הסרט משתמשות במילה "ניכור" כדי לתאר את הקשרים המשפחתיים המוצגים בו, אך זוהי מילה בעייתית בהקשר של "ערך סנטימנטלי" והיא חוטאת לתיאור מהימן של המתרחש על המסך. למעשה, כולם מנסים לאהוב את הדמויות האחרות בתא המשפחתי בדרכם הפגומה והאנושית עד כאב. אב המשפחה לא מצליח להופיע לאירועים משפחתיים בצורה נורמלית; הוא נעדר מהם או מתנהג באופן לא מתאים בעליל (מי נותן לילד בן 8 קלטת של "המורה לפסנתר"?). למרות זאת, הוא רוצה לאהוב אותן. הוא מנסה בכל כורחו, אך הוא אינו יכול, ואולי גם אינו לגמרי רוצה. משהו באישיות הבסיסית שלו, מתחת לקליפות העמוקות ביותר של הווייתו, לא מאפשר לו להעניק לשתי בנותיו את מה שהן באמת מחפשות.
במקום להתאים את עצמו אליהן ולהתקרב, הוא מנסה לאהוב אותן בדרכו שלו. הוא מנסה לחזר אחרי נורה באמצעות תסריט שנכתב עבורה, מתוך כוונה לסייע לה לפרוץ בקריירת המשחק המדשדשת שלה. אל אגנס, לעומת זאת, הוא מנסה להתקרב דרך בנה. הוא מבקש ללהק אותו לתפקיד משמעותי בסרטו הבא, ממש כפי שליהק אותה עשרות שנים קודם לכן כאחת הדמויות בסרטיו – ילדה המתמודדת עם אימות מלחמת העולם השנייה. הוא מצליח לאהוב אותן רק בשפת האהבה היחידה שבה הוא שולט: שפת הקולנוע. זהו הדבר היחיד בחייו שהצליח לעשות כראוי, בניגוד מוחלט לנישואיו, משפחתו וחבריו.
נורה, לעומתו, מנסה להתעלם מרצונה העמוק להתנתק מאביה, אך במקביל משוועת לנוכחותו בחייה שוב ושוב באופן מופגן. כלפי חוץ היא אינה מחפשת את קרבתו הפיזית – היא מתחמקת ממנו בשבעה ונמנעת מלשחק בסרטו. יחד עם זאת, כאשר היא מגלה שהוא מעולם לא צפה בסדרת הטלוויזיה שלה ואף יצא באמצע הצגותיה, היא מבינה שמשהו באישיותו לעולם לא יאפשר לו לאהוב אותה בדרך שבה היא זקוקה לאהבה. בשל כך, היא חיה בקונפליקט אדיר: מצד אחד, הרצון לברוח ממנו, לסלק אותו מחייה ולהתעלם מהעובדה שרייצ'ל לוהקה מחדש לתפקיד שיועד לה; ומנגד, חוסר היכולת האמיתית להתעלם מנוכחותו, משום שהמציאות המשפחתית רודפת אותה.
כך, לדוגמה, ברגע קצר וכמעט נשכח בסרט בו נורה עולה במדרגות נעות בקניון מסחרי, היא מבחינה כי היא מוקפת בכרזות פרסומת זהות בכיכובה של רייצ'ל. המסר ברור: "גם אם תרצי, לא תצליחי להתחמק מהמציאות המשפחתית" – מהטראומה ומהאנשים שמקיפים אותך. דוגמה נוספת לסתירה זו קיימת בסצנה משעשעת (שנחתכה ושוחררה לאחרונה במסגרת המהדורה הפיזית של הסרט), בה שתי האחיות יושבות וצופות בסרט טבע על מין של צפרדעים רעילות, המדובב על ידי אביהן בסגנון ורנר הרצוג. נורה מגיבה לדוקו בעניין רב, אך כאשר אגנס מזכירה את העובדה שהיא תיאלץ לפגוש את אביה בחיים האמיתיים, נורה מבטלת זאת מיד ומתעלמת מההשלכות.
אגנס, לעומתה, מנסה לאחד. היא משתדלת לגרום לנורה ולגוסטב להתקרב זה לזה. אך משהיא רואה שניסיונותיה נכשלים, היא מחליטה לשנות את דרך ההתמודדות שלה עם התא המשפחתי הסדוק. היא עושה זאת באמצעות חקר מקורות הטראומה המשפחתית – עינוייה של סבתה בידי השלטון הנאצי בשנות הארבעים. מתוך הבנה זו, היא מנסה לשבור את המעגל שבעיניה הזין את הטראומה בינה לבין אביה (אותה שנת משחק משותפת בבימויו בילדותה), והיא מציבה גבול בכך שהיא אוסרת עליו ללהק את בנה לסרטו החדש.
באשר למוזיקה ולפסקול, ראוי לציין לטובה את בחירת השירים. כולם שירים אמריקאיים המשתלבים בצורה מופלאה ומדויקת בסצנות ובקטעי הקריינות של הסרט. הסנכרון כה מוצלח, עד שבסצנה מסוימת שבה מושמע השיר "Nobody Knows", הרצף הוויזואלי מתפקד כמעט כקליפ מוזיקלי לכל דבר ועניין, כזה שאפשר אפילו לרקוד לצליליו.
העריכה בסרט נחלקת למעשה לשני רבדים: החלוקה שבין הפרקים, והעריכה שבתוכם. הלכה למעשה, הסרט מחולק ל"פרקים" בני כחצי שעה כל אחד, המופרדים על ידי חיתוך למסך שחור. בחירה זו מעניקה ליצירה אווירה של אוסף כרונולוגי של קטעי זיכרונות. עם זאת, ברמת הביצוע, סגנון עריכה זה מרגיש לעיתים כפתרון עצלני למדי. הפער מודגש במיוחד כאשר משווים אותו לעריכה היצירתית והמרשימה בתוך הסיפורים עצמם. ולמרות זאת, חובה לציין לטובה קטע מופלא אחד לקראת סיום הסרט, אשר ללא טקסט או עבודת צילום יוצאת דופן, מצליח לכרוך את כלל התמות של היצירה לכדי רגע קולנועי נדיר.
עבודת הצילום גם היא אלמנט מורגש ודומיננטי, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בסרט שכמעט נטול אפקטים ויזואליים, ונשען על פסקול שאינו מקורי. הצילום נוכח בכל רגע ורגע, ומצליח לתפוס ולשמר תחושה של אור שמש חמימה, אף שמדובר ביצירה שצולמה כולה במדינות סקנדינביות קרות. לא חסרים בו שוטים מופלאים מבחינה ויזואלית.
אנחנו נמצאים בפתחה של אחת מעונות הקיץ העמוסות ביותר בעשור וחצי האחרונים מבחינת להיטי הענק שעומדים לעלות לאקרנים. אך דווקא הסרט הדי קטן הזה, שרובו דובר נורווגית, מכיל כל כך הרבה אהבה לקולנוע ותשוקה אומנותית ליצור, לחוות, לחיות, ולהתמודד – ביחד ולחוד. על אף שיצא ברוב העולם כבר לפני זמן מה, אתם פשוט חייבים ללכת ולהתמוגג ממנו.
