אימה היא פרקטיקלי כנראה הז’אנר האהוב עליי אבל בשבילי לא תמיד הפן “האימתי” אפקטיבי במיוחד. כלומר, אני צופה בהמון אימה ואוהב המון סרטים, גם כאלה שנחשבים פחות טובים, כי אני באמת אוהב את הז’אנר, אבל כדי לעבור את הרף שאני אחשוב שהסרט באמת מלחיץ ומטריד צריך להיות יחיד סגולה. שהסרט באמת נכנס מתחת לעור. אז לא, לא יהיו לי סיוטים או משהו אבל כן אחשוב עליו הרבה אחר כך ובעיקר אהנה מאוד מהתחושה הזאת תוך כדי הסרט. “סמייל 2” הוא כזה, למשל, וגם הגיע מהמצויינות הזאת לראש רשימת סרטי 2024 שלי. “תורשתי” גם כזה, למשל. מה שכן, חשוב לציין שזה לא אומר שכל סרט אימה שלא מצאתי מלחיץ הוא פחות טוב — ל”חוטאים” נתתי 5 כוכבים אבל הוא לא מלחיץ או מטריד בכלל, הוא פשוט מעולה. בכלל, את ההרגשה הזאת שאלמנט האימה עובד באמת אני מכיר לרוב מאנלוג הורור ודברים אלטרנטיביים יותר, לאו דווקא סרטים.
היתה לי הרגשה ש”להחזיר אותה” יהיה אחד כזה. לפעמים יש לי הרגשה כזאת לגבי סרט ועדיין עם כמה שאחשוב שהוא מצויין הוא יהיה די סטנדרטי במדד ה”מטריד” שלו. “להחזיר אותה”, לשמחתי הרבה מאוד, הצדיק כל גרם של תחושה שהיה לי לגבי כמה אימתי הוא יהיה. וכן גם את הציפייה, כי ההפצה העולמית שלו, כולל אצלנו, הגיע באיחור כל כך משמעותי — שהוא כבר יצא בבלוריי בארה”ב.
אתחיל מזה שבעיני, כרגע, התאומים דני ומייקל פיליפו, תוך שני סרטים בלבד, העלו את עצמם לטופ רשימת יוצרי האימה, הר ראשמור אם תרצו, עם שמות כמו ארי אסטר (שגם הוא הגיע לשם, בעיני לפחות, אחרי סרט אחד בלבד, “תורשתי”) או מייק פלאנגן. הכי משעשע לחשוב שדווקא בשנה שבה גם פלאנגן וגם אסטר הוציאו סרטים שלא משתייכים לז’אנר, באו האחים פיליפו והוציאו לא רק את סרט האימה הכי חזק של 2025, אלא אחד מסרטי האימה הטובים והאימתיים שאי פעם צפיתי בהם. אחרי הבכורה הקולנועית שלהם, “נגעת נרצחת” מ-2021, שגם היא היתה סרט אימה מקורי ומרענן להפליא, נראה שהם חזרו השנה להגיד בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: “אנחנו שחקנים רציניים במשחק הזה”. התקווה האישית שלי היא שהם ימשיכו עם האימה ולא יסטו לקומדיה או משהו כזה (הם בחורים די שטותניקים ומצחיקים מטבעם, תראו כלשהו ראיון איתם ותבינו) פשוט כי העולם לא יכול להרשות לעצמו לאבד את הרמה של סרטי אימה שבאים מהשניים האלה.
האווירה הוא האלמנט הראשון ששמים לב אליו מיד. הסרט נפתח בשוטים מוזרים ממצלמת Video 8 ישנה של Sony — כזאת שמצלמת לטייפ קטן שמעבירים לקלטות וידאו אחר כך, מי שגדל בשנות ה-90 או לפני מכיר — של מה שנראה כמו ריטואל קריפטי ולא מוסבר ומשם אנחנו עוברים לסרט עצמו שלא חוסך בזמן וכבר מכניס לשיח נושאים של אובדן, צער ובדידות. בכלל, אחת החוזקות של “להחזיר אותה” היא שהוא מתעסק בנושאים מאוד אנושיים ועצובים בדרכו האימתית והעל טבעית, ולא מתפשר על סיפור חזק מאוד, שובר לב ברגעים מסויימים ומטלטל בו זמנית.
התסריט פשוט מעולה. הוא מצליח לשבור תבניתיות כלשהי של סרטי אימה כמו סרטים מהגדולים שהיו בז’אנר, אפרופו “תורשתי” של אסטר. ההתקדמות לא סטנדרטית, הסרט לא חושף הכל בקצב זהה, וגם אחרי שחשבת שהכל נחשף ועכשיו זה הזמן הזה שדברים מגיעים לסיום — הוא ממשיך ומחזיק את הצופה על קצה הכיסא עד הרגע האחרון, מפתיע ומטלטל שוב על הדרך. כל זה גם מבויים לעילא על ידי האחים. גם הצילום של אהרון מקלינסקי, שגם מאחוריו אין המון טייטלים גדולים אבל יצר פה כמה מהשוטים הכי יפים של השנה בעיני.
הקאסט — חוץ מסאלי הוקינס במשחק שצריך להביא לה לפחות מועמדות לאוסקר אבל זה אימה אז זה לא יקרה — אנונימי לגמרי. עיקר הסרט בכלל מתרכז בילדים/נערים: צמד האחים משוחק על ידי בילי בארט וסורה וונג (בקרדיט המשחק הראשון שלה) והם נפלאים, אבל ללא צל של ספק הכוכב האמיתי של הסרט — גם הוא בעולם מתוקן היה כבר מהמקרים האלה שאומרים “טוב, די ברור למי האוסקר הולך השנה” אבל זה סרט אימה — הוא ג’ונה רן פיליפס בתפקיד אוליבר. מעבר לעובדה שהוא דמות מרתקת ועמוקה, רואים שזו דמות שמצריכה אנרגיות רציניות מהשחקן שמשחק אותה, ומדובר בהופעה לא פחות פנומנלית.
קורנל וילצ’ק, שהיה עסוק השנה ויצר מוזיקה בין היתר לסדרה Apple Cider Vinegar שאהבתי ממש וגם ל”צמודים” שיצא לפני רגע, חוזר ליצור את המוזיקה גם ב-“להחזיר אותה” אחרי שכבר עבד עם התאומים ב”נגעת נרצחת”. מה אני אגיד? אחד האספקטים הכי חזקים בסרט שגם ככה הכל חזק בו. המוזיקה היא מפתח כי היא לוקחת כל דבר פה ומעצימה אותו, נותנת לו כל כך הרבה עומק. מהסרטים האלה שהמוזיקה היא לא רק אמצעי תורם אלא ממש מורגשת בעצמות. הפסקול מיוחד ויפה מלא טקסטורות אלקטרוניות ואני ממליץ גם להאזין לאלבום ששוחרר. הקטע האחרון פשוט מצמרר ויפהפה.
יצאתי מהאולם עם הרגשה שנדיר שאני יוצא איתה מסרטים, ואני כל כך רוצה שזה יקרה יותר. קשה לי לתאר אותה אבל חברי תומר כרמלי אמר שהוא מרגיש שהוא צריך מקלחת אחרי הסרט הזה, וזה תיאור יפה של חלק מזה. אני זוכר שאמרתי שזה דומה להרגשה שמרגישים אחרי כמה מהפרקים הכי טובים של “מראה שחורה”, שהסרט השאיר אותי בהרגשה עכורה כזאת בפנים. בנוסף, גם הרגשתי שאני רוצה לראות אותו שוב כמה שיותר מהר. הייתי ספיצ’לס, ככה עושים יצירת מופת. מה גם שזה סרט ה-A24 הכי טוב שיצא כבר הרבה מאוד זמן בעיני, זה A24 שמחזיר עטרה ליושנה — הסיבה שהם קיימים מראש היא סרטים כאלה. הישג מטורף להם, לתאומים פיליפו ולסוני. הלוואי שהסרט יקבל הכרה ראויה בעונת הפרסים, למרות שזה כנראה לא יקרה לצערי. אה כן, והיה בא לי לאכול מלון. ממש.
