בתור ילדים לא ממש היה אכפת לנו מהמשכיות. את ״צעצוע של סיפור 2״ ראינו לפני הראשון, בהרבה. היתה לנו קלטת וידאו שלו בגיל מאוד קטן, יש להניח שאולי ממש כשיצא (זה מתאים תאריכית) והיינו חורשים אותה. את הראשון היינו צריכים להשלים מתישהו וזה בעצם היה הדיוידי הראשון שלנו (אם זכרוננו אינו מטענו, בכל זאת גיל מאוד קטן). כשצפינו בו בפעם הראשונה היינו שנינו עם דלקת ממש רעה, אחרי שחזרנו מתור לד״ר טוריאן עם טיפות שממש לא כיף לטפטף לעין. אור ממש זוכר שבאותו לילה הוא התעורר המון (לא נעים לישון עם דלקת בעין) כשהשיר ״דברים מוזרים״ מהסרט מתנגן לו בראש בלופ. גם את הסרט הזה חרשנו לא מעט מאז. את השלישי ראינו שנים מאוחר יותר כבר בקולנוע.
בכל מקרה, כל הסיפור הזה בא להבהיר שקשר עמוק לפרנצ׳ייז הזה קיים אצלנו וזה לא שאלה סרטים שיש להם באמת גיל. לכן בתכלס עוד סיקוולים זה תמיד דבר טוב. לחזור לדמויות האלה שגדלנו עליהן.
צפייה בסדרה של ״צעצוע של סיפור״ מהבחינה הטכנית מרתקת בפני עצמה. לאחר המהפכה הקולנועית שהוביל לא אחר מסטיב ג׳ובס בסרט הראשון, שהיוותה את המעבר של סרטי ילדים לקולנוע מבוסס אנימציה ממוחשבת, זה מדהים לראות כיצד אולפני פיקסאר המשיכו לשדרג את הגרפיקה מסרט לסרט- בעוד שהם שומרים על המהות והאופי של האנימציה שהתרגלנו לאהוב בסרטים הקודמים. לצורך העניין, אם נסתכל על הטריילר שיצא לפני מספר חודשים ל-״שרק 5״, נראה בדיוק את האפקט ההפוך של ניסיון יתר להתיישר כן עידן הטיקטוק והפורטנייט. מקווה שיחליטו לשנות את זה שם בדרימוורקס, אחרי הבאקלש שהטריילר קיבל.
התוצאה היא סרט עם אנימציה מרהיבה - בגודל פריים של IMAX לכל אורכו (!) כי למה לא בעצם - שמצד אחד עומדת בקצב שמירה על הרלוונטיות בעידן המודרני, אך במקביל שומרת על הנוסטלגיה של הדמויות שחווינו כילדים, ולא מאבדת את מה שהפך אותה לכל כך ייחודית עוד מראשית הזמנים של קולנוע מבוסס אנימציה ממוחשבת.
העלילה של הסרט מצויינת, ומצליחה להתאים את עצמה בצורה מדהימה לעידן המודרני. עם כמה שהטרילוגיה המקורית הייתה מושלמת והייתה יכולה להסתיים שם, ההמשך הזה מרגיש מתבקש, אפילו נדרש, בעידן הנוכחי. בתור ילדים שלאורך כל ילדותם שיחקו בצעצועים ויצרו עולמות שלמים בתוך הדמיון שלהם בעוד שמאוחר יותר, אמנם רק כנערים מתבגרים, עברו ל-״תרבות המסכים״, אנחנו יכולים ממש להזדהות עם התופעה שהסרט מציג — כאילו נועד בדיוק לאנשים שנולדו בשנים שאנחנו נולדנו בהן, שהספיקו לחוות משני העולמות בדיוק במידה המדויקת, וחוו את המעבר הזה ככל שהתבגרו.
קשה לשים את עצמנו בנעליים של ילד שחי בעולם של 2026, עם כל הטכנולוגיה והזמינות של הכל מהכל בכף היד — ואפילו אפשר להגיד שלפחות בשלב הזה אנחנו לא ממש יכולים להגיד מהי הדרך ״הנכונה״ לגדל ילד בתקופה הזאת — אך אנחנו חושבים שגם מבוגרים שגדלו בתקופה שלנו (או לפני) וגם ילדים שנולדו בעידן המסכים יוכלו להזדהות עם הרבה ממה שיש לסרט להגיד.
אחד הדברים שקסמו לנו מאוד פה הוא העובדה שבתכלס לסרט הזה אין ״טובים ורעים״. אם נשווה לסיד או ביג אל, דווקא כאן הדמויות מורכבות יותר. למשל, זו לא אשמתה של לילי-פאד שהיא קיימת ותופסת את תשומת הלב של הילדים. אלה הזמנים. וזה נכון לגבי עוד דמויות בסרט אבל עדיף לא ניכנס לזה מחשש לספוילרים. פשוט תזכרו לשים לב לזה. ה״נבל״ בסרט הן הנסיבות שהקלאש הזה בין הישן לחדש יוצר והתפקיד שכל אחד רוצה למלא בחייו של הילד עם הכוונות הכי טהורות.
אפשר לומר בעצם שבפיקסאר יודעים טוב מאוד שבממוצע קהל היעד של סרטי ״צעצוע של סיפור״ גדל יחד עם הסרטים - והדמויות שבהן (כמו הכרס ונסיגת השיער של וודי) - בתקופה מאוד ספציפית עם שינויים מאוד ספציפים באיך שילדים חיים את חייהם. מה מושך אותם, מה מעניין אותם. אפילו שהמהפכה הטכנולוגית שמוצגת בסרט היא לא ממש כמו שהיתה, ושה-״טאבלטים״ שלהם הם לא בדיוק אותו מכשיר ומציג גרסה יותר מצועצעת של טאבלט כדי להתאים לנושא הסרט, אי אפשר שלא להזדהות כמי שהיה שם וגם לראות את הדור של הילדים של אלה שגדלו על הסרטים, האחיינים או בני הדודים שלהם - הדור הזה של ילדים.
מה שיוצא הוא סרט שרלוונטי ליטרלי לכולם. ההורים של ילדים כמונו שגדלו על ״צעצוע של סיפור״, לנו ולבני הדודים שלנו, או הילדים של הדור שלנו. חוויה קולנועית שכל אחד יכול לראות בה משהו אחר. בעוד הסרט הרביעי התרכז בחוויה יותר פנטזיונרית, הסרט הזה מאוד מעוגן במציאות ובדברים שקורים. הוא מצחיק מאוד, מרתק וכיאה ל-״צעצוע של סיפור״ - יגרום לכם גם להזיל דמעה לא מעט פעמים, במיוחד בסצנה אחת מאוד לא צפויה. אתם תדעו כבר איזו.
״צעצוע של סיפור 5״ מספק חוויה קולנועית מדהימה שהולמת את המוניטין העצום של הפרנצ׳ייז. לא פלא שהוא נכתב ובוים על ידי אנדרו סטאנטון האגדי. בעוד שלא מגיע לקליבר והאייקוניות של שלושת הסרטים הראשונים, עדיין מתעלה על רוב סרטי האנימציה שיצאו בשנים האחרונות, וללא ספק מצדיק צפייה על המסך הגדול — לילדים ולמבוגרים כאחד. אפילו יחד. מבחינתנו, הטרילוגיה היא סיפור אחד נפרד וכל מה שאחר כך הוא תוספת רצויה מאוד. מבחינתו - תנו עוד 200 סיקוולים, כל עוד הם נשמרים ברמה הזאת.
