"החסד" עוקב אחרי דמותו של מריאנו דה סנטיס (טוני סרווילו), נשיא איטליה. מדובר בדמות פיקטיבית, אדם שמיוסר מכך שאשתו בגדה בו לפני מותה, 40 שנה לפני תחילת העלילה. הוא לא יודע מי היה המאהב של אשתו, אך הוא נחוש לגלות את זהותו. במקביל, הוא מתקרב לסוף כהונתו ונאלץ להתמודד עם כמה סוגיות לפני עזיבתו. הראשונה מביניהן היא להחליט אם לאשר או לא לאשר חוק שיתיר המתת חסד. השנייה היא אם להעניק חנינה לשני אנשים, שכל אחד מהם בנפרד הרג את האדם שנישא אליו ומצדיק זאת כהמתת חסד. המתת חסד היא, כפי שניתן להבין, מוטיב שמצוי לאורך כל הסרט. לנשיא יש אפילו סוס זקן ומיוסר מכאבים, שהוא מתלבט אם להמית אותו או לא.
אותו מוטיב עלול לסמל כמה דברים. הוא מקביל לסוף כהונתו של דה סנטיס, כך שתפקידו כנשיא עלול להיות זקוק להמתת חסד. אפשר גם לקשר את המוטיב הזה לדמותו של דה סנטיס עצמו, באופן נפרד מתפקידו, שמתגעגע לתקופה שבה אשתו הייתה בחיים, ונכנס לדיכאון כתוצאה מהבגידה שלה וכתוצאה ממותה. כמיהתו לעבר מתבטאת במעין ניתוק שיש לו מטכנולוגיה ותרבות עכשוויים: הוא מנסה להבין את המשיכה של מוזיקת ראפ, ועדיין משתמש בדיסקים כדי להאזין למוזיקה. אותו ניתוק מהעולם העכשווי, שמאפיין את דה סנטיס, מאפיין גם את "החסד" עצמו.
זה כמעט ולא משנה מהי המשמעות מאחורי המוטיב החוזר, מפני שהקו העלילתי הכללי של "החסד" אינו עוסק בקונפליקט שדורש התערבות קיצונית בעלת אופי שמדמה המתת חסד. להפך: מדובר ביצירה שמתרחשת בתקופה שבה היא יצאה, אך מעמידה פנים שהסוגיות שמעסיקות את העולם העכשווי לא היו ולא יהיו.
התנהלותו של דה סנטיס בתפקיד מוצגת כמעין עסק משפחתי קטן וחביב, שבו בתו דורותיאה (אנה פרזטי) מנהלת כמעט את הכול. למרות שחלק גדול מתפקידיו החשובים של הנשיא נעשים על ידי בתו, מריאנו דה סנטיס מוצג כאדם חביב אך מיוסר, שדואג לדברים כמו ניגוד אינטרסים בתפקיד. הוא לא רוצה להעניק חנינה לקרובת משפחה של חברו מהילדות, שהוא גם פוליטיקאי איטלקי חשוב בפני עצמו (מגולם על ידי מאסימו ונטוריילו), אבל מעסיק את בתו.
בהמשך לרעיון של הנשיאות כעסק משפחתי קטן: למרות שהדמות הראשית היא נשיא איטליה, דה סנטיס אינו עוסק במאבקים פוליטיים מעבר לאלה שהוזכרו בפסקה הראשונה. הוא יותר עסוק בבגידה של אשתו, שהתרחשה לפני 40 שנה, מאשר בתפקיד שלו כנשיא. הוא בקושי נפגש עם פוליטיקאים אחרים או דן בנושאים חשובים. יש ב"החסד" התעלמות כמעט מוחלטת לא רק ממהות תפקידו של פוליטיקאי, אלא גם מהמצב הפוליטי העכשווי באיטליה ובעולם.
דה סנטיס, בין אם באופן מכוון או לא על ידי התסריטאי-במאי פאולו סורנטינו, חולק את שם משפחתו עם מושל קליפורניה הנוכחי, רון דה סנטיס, שבניגוד לדמות ב"החסד" הוא שמרן מובהק. במציאות, ראש ממשלת איטליה היא ג'ורג'יה מלוני, גם היא שמרנית מובהקת, אך בסרט הנידון אין דמות של ראש ממשלת איטליה. "החסד" לא רק חסר מודעות פוליטית, אלא גם מנסה בו-זמנית להיות יצירה כמה שיותר א-פוליטית, למרות הנושא שלו.
אבל אולי העומק של היצירה אינו נובע מהקשריה העכשוויים. אולי עומקה נובע מהתמות שהיא יכולה לדון בהן דרך הדמויות. לכאורה מדובר בגישה סבירה לחלוטין, אך מוטיב ה"חסד" והמתת ה"חסד" לא מוביל לשום מקום מעניין או מאתגר, למרות הכבדות שלו. אמנם יש לאורך כל הסרט דיון מובהק ובוטה ברעיונות שהוזכרו, אבל הם מרגישים מנותקים מהעלילה עצמה: סיפור גנרי על אדם מדוכא שמחפש משמעות אחרי אובדן אשתו. סיפור גנרי שבו, במקרה, אותו אדם הוא פוליטיקאי חשוב, שמשתמש באפיפיור בתור פסיכולוג. אותו אפיפיור, דרך אגב, מגולם על ידי שחקן שחור (רופין דו זיינואין), אך חסר כל עומק מבחינת אישיותו, מה שהופך אותו לדוגמה לסטריאוטיפ השחוק של האדם השחור הקסום והחכם.
אם אין ל"החסד" עומק פוליטי, פילוסופי, חברתי או רגשי, מה כן יש לו? יש לו סצנה שבה נשיא פורטוגל מועד בגשם בסלואו-מושן בזמן שמוזיקת טראנס מתנגנת ברקע, סצנה שקשה להבין אם היא אמורה להיות קומית, מהורהרת או מדכאת. היא ללא ספק מביעה את פחדיו של הפרוטגוניסט מהזקנה שלו, מפני שמדובר בפרוטגוניסט שצופה באדם מבוגר ואפילו מדבר על כך עם שומר הראש שלו, אבל מה לגבי הטון שלה? מה הצופה אמור להרגיש, לחשוב עליה, בזמן הצפייה? עם איזו תובנה הוא אמור לצאת מהאולם אחרי סיום ההקרנה? קשה להבין. "החסד" הוא מבלבל, מעצבן ומשעמם בו זמנית, דבר שהוא מרשים, אבל כמובן שזו לא הייתה כוונתו. בסופו של דבר, מדובר בסרט ריק. אין בו כלום, ואין סיבה לצאת לראות אותו.
