סרטי שואה קיימים כמעט מהרגע שהשואה נגמרה, אבל לאחרונה הבחנתי בתופעה שאני מכנה "שולי השואה": סרטי שואה הנעשים יותר ויותר לא על השואה עצמה, אלא על סיפורי הצד, הדמויות הקרובות שהיו בסמוך, בצד, אחרי. אזור העניין, יתום, הנכס ועוד.
הסרט הזה מבקש מאיתנו משהו אמיץ: לחוש אמפתיה כלפי גרמניות נאציות גנריות. המתח הרגשי שבו הן נאלצות להתמודד כשכל יום עלול להיות יומן האחרון, בעודן כועסות על המשטר הנאצי, ברובן אלמנות מלחמה. הסרט מתרחש משנת 1943 ואילך, כלומר בתקופת ההפסדים של גרמניה בשדה הקרב.
לצערי, הסרט מצולם בצורה חשוכה למדי. ישנן סצנות שלמות שכמעט אינן נראות לעין ולא ברור מה מתרחש בהן, ובפרט הסצנה הארוכה שבהן נראתה בעיניי מיותרת ויכלה להתקצר משמעותית. בנוסף, פסקול המוזיקה הקלאסית הדרמטית מרגיש לעתים כמו הנחיה בוטה לצופה: "תרגישו משהו, אנשים, תרגישו."
בעיניי מדובר בסרט צבוע. רובן של הנשים היו מרוצות מהישגי המלחמה, וביקורתן החלה בצורה ברורה רק לאחר שהאסון הגיע למפתנן, כשהתבשרו על מות בנן. התסריט והמשחק פשוט לא הצליחו לעורר בי את הרגש הנדרש כדי לחוש חיבה כלשהי כלפי אותן נשים. מצד אחד הן אמורות לשבת ולאכול אוכל איכותי בתקופה של מחסור קשה, דבר המודגש שוב ושוב בסרט, ואם האוכל מורעל? הרהרתי לרגע: זה אומר שמישהו מנסה להרעיל את היטלר. למה שאחוש צער עבורן? מה מבדיל אותן מחייל גרמני המגן על המשטר הנאצי בקרב? האם התמימות, אי הרצון להיות שם, השנאה המוסתרת לנאצים?
כל אלה צצו רק לאחר כישלונות הנאציזם, לא לאחר שראו את שכניהם היהודיים מגורשים לגטאות, לא לנוכח הרצח ההמוני שהתרחש במזרח אירופה, ולא עם הרס הדמוקרטיה ויסודות הסדר העולמי של שנות העשרים והשלושים. כל זאת פשוט לא נגע לאותן נשים באופן ישיר. לכן בחרתי לראות בסרט בעיקר משל על השאלה מתי אמורים לסרב, ומה המחיר של מחאה רק כשהאסון מגיע אלינו.
