אנחנו אולי נמצאים באחד הרגעים האפלים ביותר בתולדות האנושות. מלחמות מקיפות אותנו מכל עבר, התקשורת מטפטפת פחד והציבור זרוע בפאניקה שלא נגמרת. בתוך כל זה "התגלית" מגיע אלינו בעיתוי מעט מחשיד. הסרט שואל הרבה שאלות רלוונטיות לרוח התקופה, אבל לא בטוח שהוא מצליח להציג תשובות.
הסרט עוקב אחרי דניאל קלנר (ג'וש אוקונר, ״התעורר, איש מת״), מומחה סייבר הנרדף בידי ארגון סודי שמטרתו למנוע מהציבור להיחשף למידע רגיש בנוגע לחייזרים. במקביל אנחנו מכירים את מרגרט (אמילי בלאנט), מגישת מזג אוויר שביום אחד מקבלת כוחות שאין להם כל הסבר. זהו סרט עם קונטקסט מאוד פוליטי, שמתרחש על רקע מלחמה גדולה מאוד בין מעצמות העולם. חלק מהדמויות בסרט מתייחסות למלחמה שברקע ומכנות אותה ״מלחמת העולם השלישית״ ומרגיש שקיים איום ממשי על האנושות.
מבחינה ויזואלית מדובר ביצירה מרשימה. שפילברג עושה את מה שרק שפילברג יודע לעשות. הוא מספר סיפור בצורה מסקרנת והצילום קורץ לסרטיו הישנים ומרגיש נוסטלגי בדרך הנכונה. אל הסרט אנחנו נכנסים כבר מאמצע המרדף של הארגון הסודי אחרי דניאל. כבר מתחילתו הוא בהילוך גבוה מאוד.
הסרט מכיל בתוכו מספר סצנות אקשן מרהיבות והמרהיבה כנראה מכולן היא סצנת מרדף מכוניות מהמשובחות והמקוריות שראיתי בקולנוע בזמן האחרון. הקצב גבוה לכל אורכה של הסצנה ומרגישים את הטאצ׳ של שפילברג במתח שנבנה כל המרדף.
למרות המעטפת הויזואלית המרהיבה, הסרט סובל מכמה בעיות שקשה להתעלם מהן. השפה לא אחידה: יש רגעים שבהם הייתי מרותק למסך ולעומתם היו רגעים שבהם הרגשתי ששפילברג מנסה לדבר לדור הצעיר ולהיות "מגניב" – והתוצר יצא מעט מביך. בנוסף, הקצב של הסצנות איטי לפרקים. סצנות רבות נמשכות הרבה יותר מהצפוי ומייצרות ייאוש ורצון גדול להגיע כבר לפואנטה מסוימת.
מאחורי כל הכאוס יש מסר וכוונה ברורה מצדו של שפילברג. על אף שהסרט עשוי להצטייר כסרט חייזרים, הם דווקא לא הנושא העיקרי שלו. הסיפור מתרחש בתוך עולם כל כך שקוע בפחד ובלחימה, עד שבני האדם שכחו להרים את הראש ולהסתכל סביבם. הוא מציב בפנינו כצופים שאלות: מה יקרה ביום שבו נגלה שאנחנו לא לבד? האם זה יפתור מלחמות? האם זה יצור פאנקיה המונית? אולי זה דווקא יחמיר את הכל? דמויות רבות דנות בשאלות האלו ומעניקות פרספקטיבות שונות. שפילברג לא מנסה לשכנע אותנו בכלום, אלא נותן פתח לדיון רחב ותיאורטי.
דווקא בתחום המשחק, שהוא בדרך כלל מוצלח בסרטיו של שפילברג, יש תוצאות די מעורבות. נואה סקנלון (קולין פירת׳), הנבל של הסרט הוא מנהל הארגון הסודי. למרות כשרונותיו המוכחים כשחקן, פירת׳ בסרט לא מהווה שום איום ומדובר בליהוק לא טוב. כנבל הוא פשוט לא משכנע. לעומתו, אמילי בלאנט נותנת את תפקיד חייה, שבעיני יצדיק את מעמדה כמועמדת אוסקר ואף ראוי לזכייה. היא משכנעת להפליא, וסוחבת עליה את רוב הסרט.
בהיבט הפסקול, ג'ון וויליאמס, שמלווה את שפילברג מאז "מלתעות", חוזר לשיתוף הפעולה השלושים שלו עם הבמאי. הקשר בין השניים הוא אחד משיתופי הפעולה הגדולים בתולדות הקולנוע ובכל פעם שוויליאמס מלחין לשפילברג יש ציפייה אמיתית. הפעם, הפסקול לא מצליח לייצר את הרגע הזה. חיכיתי לשמוע נעימה מקורית חדשה שתידבק לי לראש כמו בסרטים הישנים של שפילברג (פארק היורה לדוגמה) וזה לא קרה. נוסף על כך, הפסקול נשען בעיקר על נוסטלגיה ומרגיש שהוא לא תואם את ההוויה המודרנית של הסרט.
בסופו של דבר "התגלית" הוא סרט מסקרן ומאוד מהנה. יש בו מרדפים עוצרי נשימה, ויזואליה מרהיבה ורגעים מרגשים שרק שפילברג יודע לייצר. עם זאת, בקלות היו יכולים לחתוך ממנו לפחות עשרים דקות. הסרט לא תמיד ממוקד ומשלם על זה במחיר של קצב. בקלות ניתן לצאת מאולם הקולנוע בבלבול ותחושת החמצה. הרעיון הכללי של הסרט נהדר אבל הביצוע שלו לא מצליח לממש את הפוטנציאל עד הסוף. הסרט לא מצליח לענות על כל השאלות ומשאיר את הצופה עם הרבה מחשבות לצאת איתן, במובן טוב וגם פחות. "התגלית" הוא סרט פופקורן ששווה ללכת עבורו לקולנוע, למרות כל הבעיות שבו הוא מספק חוויה מהנה.
