אנדריי, פרסומאי בעשור השישי לחייו, מנהל חיים משפחתיים מאושרים עם אשתו ג'ניס ושתי בנותיהם המתבגרות. אלא שעולמו מתערער בבת אחת כשנודע לו כי הוא מתמודד עם סרטן המעי הגס בשלב 4. בניסיון להתעסק כמה שפחות בחרדה הנובעת מהמחלה, הוא מחליט לתעד את מסעו האישי בסרט דוקומנטרי. אנדריי עוטף את ההתמודדות הקשה בהומור שחור, באמצעות שילוב של קטעי סטופ-מושן, וידויים אינטימיים למצלמה ושלל רגעים מגוחכים ומשעשעים – כמו ניסיונות ליזום קמפיין קומי לעידוד בדיקות קולונוסקופיה. על אף שנדמה כי סביבתו מסייעת לו להתמודד עם המחלה, מתגלה כי אנדריי הוא למעשה מקור האור, השמחה והחוסן עבור האנשים הקרובים אליו. הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס.
הסרט יוקרן ביום שבת 6/6 בשעה 19:15
מה המטרה בדוקו? לגלות את הנסתר שבאמת, לחתוך את הערפל ההיסטורי מעל אירועים כאלו ואחרים. אנחנו מחפשים תשובות בעולם שמציב שאלות. הסרט הזה מציע משהו אחר: המון שאלות, המון מסתורין. זהו דוקו שאינו, בשום מובן משמעותי, דוקו דמות גנרי. הוא מפותל, מוזר, התחקיר עליו דל ורוב העדים אינם יכולים לענות על השאלות באופן נחרץ. הם מנסים לבנות את הפאזל של דמותה של תמר לאורך חייה, מהשליחויות באפריקה, חיי הקיבוץ, האפלות שבנפשה, היכולות הבין-אישיות שלה והתרומה האדירה שלה ליחסי החוץ של מדינת ישראל. האם תצאו מסופקים? אין לדעת, אבל אין ספק שמדובר בסיפור מרתק ומומלץ. הסרט ישודר בקרוב בכאן 11.
זמני הקרנות:
יום ד' 3/6 בשעה 10:00 – כולל שיח יוצרים
יום ו' 5/6 בשעה 11:30
סרטו החדש של אלן ברלינר מהווה מחווה לחברתו הטובה, בניטה רפאן, שהייתה גם היא יוצרת סרטים. היא התאבדה ב-2021, ו"בניטה" משתמש בחומרים מהצילומים והרישומים שלה, בנוסף לקריינות וראיונות עם האנשים הקרובים אליה, כדי לנסות להבין מי בדיוק הייתה ומדוע התאבדה, ולצד זאת להנציח את זכרה. זהו סרט דוקו אינטימי ומרגש. הצלחתו הגדולה היא יכולתו להציג את המאבקים הפנימיים והחיצוניים של הפרוטגוניסטית. הוא משתמש בחומרי הארכיון באופן עוצמתי ולא מאולץ. חייה האישיים של בניטה רפאן לובשים ממד אוניברסלי: הקשיים הרגשיים, הכספיים והאמנותיים שלה הם קשיים שמוכרים לרוב אוכלוסיית העולם, ואופן ייצוגם מעורר הזדהות ורגש רבים. לא מדובר ביצירה מהפכנית, אך עדיין סולידית ואפקטיבית.
הסרט יוקרן ביום ה' 4/6 בשעה 21:15
נעמי בניאל מציגה בסרט זה את עולמם של מייסדי תיאטרון תמונע: נאווה צוקרמן, אילן רוזנטל ומיקי צוקרמן. הסרט גם מציג את מערכת היחסים הייחודית שלהם: אילן ומיקי הם למעשה שניהם בני זוג של נאווה. "שלושה בתמונע" עוקב אחר שני הקווים האלה – הזוגיות והתיאטרון – ומציג כיצד התחילו והתפתחו, כפי שהם היום, ואת הקשר ביניהם. הכל נעשה ברגישות, בקפידה ובעריכה שתמיד מצליחה לשמר עניין. באורך של פחות משבעים דקות, הסרט עומד במטרותיו השאפתניות, תוך שילוב מרהיב של חומרי ארכיון (שבהם ניתן לזהות דמויות רבות, כמו אהוד מנור). שני דברים מרחיקים אותו מהשלמות: שימוש חוזר במוזיקה, וציר זמן שלעיתים קשה לעקוב אחריו. אך בכל זאת מדובר בדוקו מקסים שבכורתו בפסטיבל דוקאביב מוצדקת. ראוי לציין שישודר בהמשך בהוט 8.
זמני הקרנות:
יום ג' 2/6 בשעה 21:30 – בנוכחות היוצרים
יום ו' 5/6 בשעה 10:00 – כולל שיחה יוצרים
יום שבת 6/6 בשעה 20:45
הסרט עוקב אחר משפחת קנלר, שבמשך 20 שנה היה בבעלותה מוטל בארה"ב. המוטל אכלס אורחים מגוונים וצבעוניים, ובחלוף הזמן החל מסלול חייה של המשפחה להידמות לעולמות הכאוטיים שהתקיימו בין חדרי המוטל. הסרט פותח בטון קומי; הצופה אט-אט מגלה את בני המשפחה ומבין כי מדובר בחבורת אנשים מבדרת מאוד. הסרט עושה עבודה נהדרת ביצירת אמפתיה כלפיהם – הם חמודים, מצחיקים ופטפטנים – אך פתאום מתחילים לצוף סיפורים על עברם הדיכאוני והקודר, ולא ניתן שלא להשתתף בצערם. כיצד קרני שמש שכאלה חוו כל כך הרבה עצב?
אך בעצם, מדובר בתופעה מוכרת ממוטלים ברחבי ארה"ב. לרוב, מוטלים נחשבים תחנות מעבר למטיילי "road trip" וכפתרון דיור זמני למשפחות או אנשים בודדים המתמודדים עם קשיים כלכליים. בשל זילות השהות במקומות כאלה ומיקומם בפאתי העיר, הם מושכים אליהם גם אנשים הבורחים מן החוק ואנשים שלא מצאו את מקומם בעולם. כל אדם הוא עולם ומלואו, ובכך הוא בורא יקום קטן בחדרו במוטל; אך כאשר יקומים רבים וקטנים ועצובים מצטופפים יחדיו, הם יוצרים חור שחור הבולע כל דבר בדרכו – ובכלל זה את המנהלים, אנשים עם חיים "רגילים". בסרט, המשפחה יוצאת ל"road trip" רוחני מקסים שבו הם מנסים להתמודד עם העבר. לא כולם זוכים למנוחה, אך יש בכך משהו כה אנושי ואמיתי.
זמני הקרנות:
יום ה' 4/6 בשעה 16:30 – כולל שיח יוצרים
יום שבת 6/6 בשעה 15:00
העיר נאצ'ז שבמיסיסיפי אוהבת לחגוג את ה"תרבות הדרומית" שלה דרך הסתכלות מיושנת בנוסח "חלף עם הרוח". התיירות של העיר נשענת בעיקר על סיורים שמדברים על האחוזות היפות שהוקמו לפני מלחמת האזרחים, לצד רומנטיזציה על העבדות. מה שבתחילה עלול להיראות כסרט פרסומי לעיר, חושף את עצמו כביקורתי. הוא מבקר את האופן שבו אוכלוסיית העיר הלבנה, וארה"ב כאומה, מלבינות את זוועות העבדות שבזכותן נבנו העיר והאומה. הדוקו מלא בדמויות מרתקות, בין אם הן מעוררות אהדה או חלחלה. דרך הסתכלותו החכמה על העולם, הסרט חושף רגעים שצריך לראות כדי להאמין שהתרחשו. הוא אינו מתמקד רק באוכלוסייה הלבנה, אלא גם באוכלוסייה השחורה הנאבקת לחשוף את עוולות העבר. הסצנות המעניינות ביותר הן ללא ספק אלה המציגות מצבים מרתיחים, אך בשום אופן אין מדובר ביצירה סנסציונית. "נאצ'ז" הוא סרט חשוב, ואיכותי בפני עצמו, שכדאי שכמה שיותר אנשים ייראו.
הסרט יוקרן ביום שבת 6/6 בשעה 20:45
המכתב סוף סוף הגיע. אחרי 738 ימים בשבי, דויד קוניו שוחרר, והבמאי תום שובל עמד בהבטחתו לצלם סוף חדש ל"מכתב לדויד". גרסה שלמה זו הוקרנה בנוכחות משפחת קוניו בפסטיבל ברלין האחרון, ועשתה בכורה ארצית בפסטיבל דוקאביב, כשהיא מלווה באירוח מרגש של המשפחה ודקות ארוכות של מחיאות כפיים. בין אם צפיתם בגרסה שיצאה אשתקד ובין אם לאו, הגרסה השלמה של "מכתב לדויד" בהחלט מצדיקה את היציאה לסינמטק: היא מהווה דיוקן מרהיב של מיהו דויד קוניו וכיצד חטיפתו השפיעה על משפחתו. הסיום החדש מכתיב טון שונה לגמרי לסרט, תוך הצגת כישורים קולנועיים מבריקים של שובל. אל תפספסו.
הסרט יוקרן ביום ו' 5/6 בשעה 9:45
יגאל בורשטין הוא אמן ויוצר בעל ניסיון אדיר, הנמצא בשלב מתקדם של חייו, שבו רבים מחבריו כבר אינם בין החיים. כאות פרידה, או אולי הוקרה, הוא יוצר סרט זה המורכב מפרקים, שכל אחד מהם מוקדש לחבר אחר מחייו. חלק מחבריו הם יוצרים ואמנים מוכרים בפני עצמם, כמו חנוך לוין וערה לפיד; כחלק מהצגת הדמות, השיחות עימם משולבות בקטעי ארכיון של יצירתם ובאופן שבו הגדירה אותם בעיניו. חלק מחבריו הם פחות מוכרים, כמו קלייר, חברת ילדות מצרפת, ויונתן, חבר קיבוצניק מימי הצבא. גם אותם יגאל יודע לאפיין דרך סיפוריו וקריינותו, שאינם מעניינים פחות. בכל הסיפורים, יגאל יודע להראות את ההשפעה שהייתה לכל אחד מהם עליו, ויוצר מכתב געגועים אמיץ ומרגש מאוד.
זמני הקרנות:
יום ג' 2/6 בשעה 17:00 – בנוכחות היוצרים
יום ה' 4/6 בשעה 10:15 – כולל שיח יוצרים
סרט זה מתאר את שבועותיו האחרונים של שלום, אחד הקרנפים הבוגרים ביותר בעולם, בן 45, שחי בגן החיות התנ"כי, ואת החלפתו בקרנף חדש בשם אינו, המגיע מגן חיות צרפתי. הסרט מציג בפירוט רב את התלבטויות הצוות בנוגע לתהליך הטיפול וכיצד לסיים את חייו של שלום בצורה ראויה. באופן מפתיע, בחצי השני עובר הסרט שינוי משמעותי: הוא עובר להתמקד בצוות המטפל לאור אירועי ה-7 באוקטובר, האבל והקושי שהם חווים בעקבותיהם. לדעתי, מדובר בהחלטה מצוינת המחזקת משמעותית את החצי הראשון, שהיה יחסית פחות מרתק. הסרט מסתיים, אגב, בפריים עצוב למדי – התכוננו. ראוי לציין כי הסרט ישודר בקרוב בכאן 11.
הסרט יוקרן ביום ו' 5/6 בשעה 17:00 עם שיח יוצרים.
במהלך גל השריפות בלוס אנג'לס בשנה שעברה, יותר ממאה אלף אנשים נאלצו להתפנות מבתיהם. אחת מאותן אלפים היא הבמאית תמרה דייוויס, שבמהלך ההתפנות מצאה אוספים של קלטות ממצלמת הווידאו הישנה שלה, ובהן תיעוד של סבב הופעות של מספר להקות רוק שניגנו יחד – להקות כמו פו פייטרס, ביקיני קיל והביסטי בויז. דייוויס יוצרת מצד אחד תמונה אינטימית מאוד, עם ראיונות מאולתרים בחדרי הלבשת הזמרים שבהם היא פותחת את צורת חשיבתם על פרסום ואמנות, ומאפשרת לנו להשוות בין מה שהם אומרים מאחורי הקלעים לבין מה שהם מציגים על הבמה. מצד שני, היא מראה אותם בהופעות ובפעילויות אחרות בזמן ה"חופשה". בזכות הפורמט הדוקומנטרי, חומרי הארכיון משנות ה-90 מתבקשים כדי להראות את הפער בין הפרסונה הציבורית לאישית, ולבחון אם בכלל קיימת הפרדה כזו. הסרט מכיל לקט יפה של קטעי הופעה, אם כי לא כולם פוגעים בול. יש כמה קטעים שניתן היה לקצר, אך הסרט מצליח ברובו להיות מספק מבחינת תכניו, וגם לתפקד כסרט הופעה לכל דבר.
הסרט יוקרן ביום ו' 5/6 בשעה 21:00
מדובר בסרט אימה כמעט כמו שמדובר בסרט דוקומנטרי. הוא מספר את סיפורה של מיילין גובו, שנאנסה וחוותה התעללות מינית בידי כומר בילדותה. האימה נובעת לא רק מהנושא, אלא מעוצמת הדימויים המביעים אותו: את רגשותיה הפנימיים של הגיבורה ואת מאבקה לצדק עבור עצמה ועבור שאר הנשים שאותו כומר אנס. חלק מהדימויים נראים כאילו הגיעו מסרט אימה קוסמי – אבסטרקטיים, אך מעוררים תחושה עמוקה של אי-נוחות וחרדה. חלק אחר חושף את הכשלים ומגרעות מערכת המשפט הארגנטינאית, ומטריד אף הוא, שכן מערכת המשפט אמורה להגן על אנשים, ומשכשלת בכך היא מותירה אותם חשופים לפגיעה.
למרות כל הרגשות השליליים שעולים בזמן הצפייה, עולים גם רגשות חיוביים, בעיקר כאשר רואים את הסולידריות בין הנשים שנפגעו מאותו כומר ואת האהבה שבין מיילין גובו לבין קרובי משפחתה. עדיין לא מדובר בחוויית צפייה קלה, אך היא אינה מורכבת אך ורק מסבל. לא מדובר ביצירה שטוחה שמטרתה לסחוט דמעות מהצופה דרך שימוש בנושא רגיש, אלא ביצירה קולנועית ייחודית ואפקטיבית הן מבחינה רגשית והן מבחינה אינטלקטואלית.
הסרט יוקרן ביום ה' 4/6 בשעה 14:45
כחלק מעבודת שורשים, או אולי כטיפול פסיכולוגי, יושבת הבמאית רותם דימנד עם אמה ורדה, וביחד הן מנסות להבין מי הייתה יהודית, אמה/סבתן. בעזרת כמויות אדירות של מכתבים וחומר תצלומי שצולם על ידי יהודית עצמה, הסרט מעביר אותנו תקופה אחר תקופה בסיפור חייה של ורדה, המסבירה את הניכור שחוותה מאמה ואת האופן שבו הדבר השפיע על גדילתה ועל הדרך שבה גידלה את ילדיה. כל הסרט הוא למעשה שיחה בין רותם לורדה: בת ואם המדברות על מערכת היחסים בין אם ובת שלא יכלו לנהל ביניהן את אותה שיחה. זה מרגיש טיפולי, מלא חמלה ואהבה, ועם שימוש מרשים בתחקיר ארכיוני שחושף לורדה היבטים בעברה של אמה שלא ידעה עליהם כלל. הסרט יעלה בהמשך ביס דוקו.
סרט חמוד למדי המגולל את סיפורם של שני אחים בדרכם לפתרון תעלומה משפחתית: מי שולח לסבם וסבתם, כבר 20 שנה, מתנה בכל חג מולד, ללא שם שולח או מכתב ברכה. מדובר בסרט חמוד אם כי עצור מבחינה רגשית (מאוד סקנדינבי מצידו), ולמרבה הצער הבנתי את פתרון התעלומה תוך מספר דקות. עריכה איכותית יותר הייתה יכולה להפיק ממנו דוקו קצר זוכה פרסים, אך נאלצים להסתפק בסרט מקסים שניתן לראות עם הילדים לאורך הפסטיבל.
זמני הקרנות:
יום ה' 4/6 בשעה 12:00
יום שבת 6/6 בשעה 16:15 – בית ציוני אמריקה
כיצד אפשר להתמודד עם טראומה כמו השביעי באוקטובר ועם המלחמה הנגועה בדם שפרצה בעקבותיו? הדוקו "פולחן" עונה על כך עם שמו, ומציג את הפולחנים בגוניהם השונים של החברה הישראלית – דרך הפגנות, טקסים דתיים ולאומיים, צעידות ועוד. נצפים ציבורים ליברליים וקיצוניים, דמויות שוליים ואנשים מן השורה. לצד כל זה, הסרט עובר מעת לעת לצילומים מרחוק של רצועת עזה ההולכת ונחרבת – באותו הזמן שבו שרויים בה גם מאות חטופים. זהו דוקו חשוב ומתריס, אך לא מתוך כוונה ליצור פרובוקציה, אלא מפני שהמציאות עצמה מתריסה. זוהי צפייה לא קלה, בלשון המעטה, אך חיונית בכל זאת.
הסרט יוקרן ביום ה' 4/6 בשעה 14:00 עם שיח יוצרים
משה מזרחי הוא אחד הקולנועניים הידועים והחשובים ביותר בישראל, שגם בנה לעצמו שם ענק בחו"ל, ומן הבמאים היחידים בארץ שזכו בפרס אוסקר – על סרטו הצרפתי "כל החיים לפניך". לא מפתיע אפוא שהבמאית ובת זוגו מיכל בת אדם יצרה את הסרט הזה, המנציח ומספר את סיפורו האישי של מזרחי דרך האיש שמכיר אותו הכי טוב, כלומר מזרחי עצמו. הסרט מורכב מצילומי בית שצולמו לפני מותו, שבהם הוא מסביר על סרטיו הנבחרים ועל הקשר שהיה להם עם חייו. הסרט גם מדגיש את הקשר האוהב בין מיכל למשה, בבית שהיצירה מילאה אותו ואף חדרה לילדיהם. הסרט היה יכול להרוויח מנקודת המבט של מיכל, שנעדרת מאוד ויכולה הייתה להביא לסרט ממד עכשווי יותר, שיחדור עמוק יותר אל מערכת היחסים שלהם ויכלול נקודות שלא נגעו בהן הראיונות עם משה. אף על פי כן, הסרט מרוויח תחושת עכשוויות בכך שהוא נשען בעיקר על ראיונות של משה, והופך לצפייה חובה למעריצי משה מזרחי ואוהבי קולנוע ישראלי.
הסרט ישודר בקרוב ביס.
רנר הרצוג הופך בסרט זה לדיוויד אטנבורו על LSD. הבמאי הגרמני, קרוב ל-50 שנה, יוצר כמה מסרטי הדוקו והעלילה המשונים והמיוחדים ביותר בקולנוע העולמי. הפעם הצליח לרתק אותי בקטע על צואת פילים – כן, קראתם נכון. לא אקלקל ולא אסביר מדוע מדובר ברגע כה מעניין, אך אספר כי "פילי רפאים" עוסק במסעו של הביולוג סטיב בויס ביערות ההרריים של אנגולה בעקבות זן הפילים הגדול בעולם. במסע פסיכדלי-רוחני שאינו פחות ממדעי, הרצוג משיג מספר רגעים מפעימים ומהפנטים לגמרי, בלוויית הקריינות המרהיבה שלו.
זמני הקרנות:
יום ג' 2/6 בשעה 17:00 – כולל שיח יוצרים
יום ו' 5/6 בשעה 19:30
מאז תחילת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה ב-2014, יצאו סרטים דוקומנטריים רבים שמטרתם לסקר ולהעלות מודעות לאותו קונפליקט. משהפכה עצם ביקורת הקונפליקט לתת-ז'אנר, קשה ליצור יצירה שמחדשת משהו אמיתי בנושא. "דיוויה" ללא ספק מנסה להבליט את עצמו בכך שאינו כולל אפילו מילת דיאלוג אחת. כל הסרט מורכב מצילומים של הטבע האוקראיני וכיצד הוא נראה עקב המלחמה. הסרט מתפקד כמין הסבר ויזואלי ניסיוני וכחוויה רוחנית. הניסיון מוערך, אך התוצר הסופי היה יכול להיות הרבה יותר טוב. הסיבה לכך אינה באיכות הדימויים, שכל אחד מהם מרשים חזותית, אלא בחוסר המגוון החזותי והאינטלקטואלי. מאחורי כל אחד מהשוטים הרבים, המשמעות זהה: הטבע האוקראיני נהרס, מה שמרמז על הרס האנושות. הפואנטה מובנת כבר בעשר הדקות הראשונות, והסרט באורך של כשעה מרגיש כמו שעתיים וחצי. ניתן היה להעביר את אותו מסר באפקטיביות רבה יותר תוך 10 דקות בלבד.
