למרות שמחוץ לעולם הפסטיבלים שמו אינו מאוד מוכר, כבר 20 שנים שכריסטיאן מונג'יו הוא מהבמאים החשובים בקולנוע האירופאי וכנראה החשוב ביותר במה שמכונה "הגל הרומני החדש". השנה הוא ביצע היסטוריה קטנה כאשר נכנס לרשימה המצומצמת של במאים שזכו פעמיים בדקל הזהב. בעיני, מדובר בזכייה מבורכת לסרט החכם ביותר שראיתי השנה בקאן. הסרט עוקב אחרי משפחה נוצרית אדוקה, בהובלת האב הרומני מיהאי (סבסטיאן סטן, "חייל החורף") והאם הנורווגית ליסבת' (רנטה ריינסב, "האדם הגרוע בעולם"), העוברים מרומניה לכפר קטן בנורווגיה. המעבר מוליד מתחים מובנים בין החברה הנורווגית הליברלית לאמונה הדתית השמרנית של המשפחה, המגיעים לפיצוץ כאשר מתעורר בכפר החשד שמיהאי וליסבת' נוהגים באלימות כלפי ילדיהם.
הקולנוע של מונג'יו הוא כנראה הגשמה של הקלישאות שעליהן אתם חושבים כשמדברים על קולנוע אירופאי. סרטיו מצולמים בשוטים ארוכים, נטולי קלוזאפים לחלוטין ועם עריכה מינימלית. בנוסף, תצוגות המשחק בסרט קפואות ואין מה לצפות לשיאים רגשיים על המסך. כל אלו אינם מונעים מהסרט להיות אגרוף בבטן ומהמותחנים הארסיים של השנים האחרונות.
הסרט נוגע ישירות במתח הפוליטי הסוחף את אירופה (ואת שאר העולם) בימים אלו בין הליברליזם לשמרנות. עם זאת, אין בסרט רעים וטובים. הסרט מראה בצורה שווה את הכשלים של כל אחת מן האידיאולוגיות: איך הליברליזם משמש למעשה להפיכת העולם לשחור ולבן ולסתימת פיות תוך הסתתרות מאחורי אידיאלים, ואיך השמרנות מסתירה בפועל שנאה של קבוצות מוחלשות ואלימות תחת מעטה אמוני.
הקולנוע של מונג'יו הוא כנראה הגשמה של הקלישאות שעליהן אתם חושבים כשמדברים על קולנוע אירופאי. סרטיו מצולמים בשוטים ארוכים, נטולי קלוזאפים לחלוטין ועם עריכה מינימלית. בנוסף, תצוגות המשחק בסרט קפואות ואין מה לצפות לשיאים רגשיים על המסך. כל אלו אינם מונעים מהסרט להיות אגרוף בבטן ומהמותחנים הארסיים של השנים האחרונות.
הסרט נוגע ישירות במתח הפוליטי הסוחף את אירופה (ואת שאר העולם) בימים אלו בין הליברליזם לשמרנות. עם זאת, אין בסרט רעים וטובים. הסרט מראה בצורה שווה את הכשלים של כל אחת מן האידיאולוגיות: איך הליברליזם משמש למעשה להפיכת העולם לשחור ולבן ולסתימת פיות תוך הסתתרות מאחורי אידיאלים, ואיך השמרנות מסתירה בפועל שנאה של קבוצות מוחלשות ואלימות תחת מעטה אמוני.
"Fatherland" היה מהסרטים שעוררו את הציפייה הגדולה ביותר בתחרות הרשמית — הסרט החדש של הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי, שביים את הסרטים עטורי השבחים "אידה" ו"אהבה בימים קרים". הסרט גם גייס לשורותיו את אחת השחקניות האהובות ביותר של העת האחרונה, סנדרה הולר, שכיכבה בסרט זוכה התחרות מלפני שנתיים, "אנטומיה של נפילה". על אף הציפייה הרבה והעובדה שהסרט זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר, מסתמן שאינו משחזר את ההצלחה הגדולה של השניים שקדמו לו. כשהוא שומר על האסתטיקה הייחודית שלו עם שוטים סטטיים ומוקפדים בשחור-לבן, פאבליקובסקי מסתמך יתר על המידה על סיפור הרקע — מסעו של הסופר תומאס מאן בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, יחד עם בתו אריקה. למרות עיסוקו באובדן אישי ולאומי, הסרט אינו מצליח לייצר מתח דרמטי של ממש בעלילה וביחסים בין הדמויות. בסופו של דבר, התוצאה היא סרט אינטלקטואלי ומוקפד שאינו מגייס את הרגש ואת קשב הצופה.
החוויה האוניברסלית של היכרות שהופכת במהרה לחברות קרובה זוכה לייצוג מבריק בסרטו החדש של הבמאי היפני ריוסוקה המגוצ'י ("הנהגת של מר יוסוקה"). הסרט מספר על שתי נשים בשם מארי: אחת צרפתייה המנהלת בית אבות, והשנייה יפנית, במאית תיאטרון החולה במחלה סופנית. שתיהן מתחברות בעקבות אידיאליזם משותף ובזכות כימיה מרהיבה. ניתן להשוות את הסרט ל"לפני הזריחה", רק בגרסה בת שלוש שעות עם דיאלוגים עמוקים על פילוסופיה, פוליטיקה ורגשות. גם מתחת לפני השטח נמצאים רעיונות וסאבטקסט מבריקים, שניתן לזהות אפילו בשמו של הסרט — הוא דן, למשל, בפתאומיות של שינויים בחיים, שלעיתים מגיעים משום מקום, גם אם ידוע כי הם באופק. העומק הזה לא היה מתאפשר ללא הביצועים הנפלאים של שתי השחקניות הראשיות, שזכו על תפקידן בפרס הפסטיבל. הן מתמסרות לדמויות שלהן, מחליפות בטבעיות את הדיאלוגים בין יפנית לצרפתית (שתי הדמויות מדברות את שתי השפות), והכריזמה של שתיהן שופעת מהמסך. אין ספק כי מדובר ביצירת מופת סוחפת ויפהפייה, עם תשתית רעיונית מעוררת מחשבה שתגרום לסרט להישאר בראשכם זמן רב.
במהלך יחסית מפתיע, השנה בפסטיבל קאן החליטו לצמצם כמעט לחלוטין את הנוכחות של קולנוע הוליוודי. כך נוצר מצב חריג שבו רק שני סרטים אמריקאים לוקחים חלק בתחרות הרשמית. לאחר הצפייה בראשון, אפשר רק לקוות שמדובר בהחלטה שרירותית ולא בשיא שאליו יגיע הקולנוע האמריקאי השנה.
הסרט עוקב אחרי שני אחים: אירווין (מיילס טלר, "וויפלאש"), מהנדס ואיש משפחה החי בפרוורי ניו יורק ומנסה לתת לילדיו הזדמנויות למעמד חברתי וכלכלי גבוה יותר, וגארי (אדם דרייבר, "מלחמת הכוכבים"), שוטר לשעבר ויועץ אבטחה בהווה הזקוק לכסף לאחר גירושים. גארי מצרף את אירווין לפרויקט שיפוץ עירוני שאמור לספק לשניהם הון, אך כמה צעדים שגויים מובילים את האחים להסתבך עם המאפיה הרוסית ולסכן את חיי משפחתם. הסרט בוים על ידי ג'יימס גריי ("אד אסטרה"), במאי בשולי התעשייה האמריקאית האהוב מאוד בקאן (זהו סרטו השישי שהתחרה בפסטיבל), אך טרם פרץ לקהל הרחב.
מדובר במותחן סטרייט-פורוורד שאת סיומו תוכלו לנחש עשר הדקות הראשונות, ואינו שואף לחדש את הנוסחה. התוצאה היא סרט חסר אנרגיה ההולך במעגלים, ומצליח להימשך שעתיים מבלי שנלמד דבר מעניין על הדמויות או על העולם שבו הוא ממוקם. האיום על חיי אירווין וגארי אינו מרגיש מוחשי, והקרע שמצב זה יוצר בקשר בין האחים מרגיש מסומן וחסר עומק.
לחיוב אציין את תצוגת המשחק של טלר, כנראה הטובה ביותר מאז "וויפלאש" וסוף סוף תפקיד שמתאים למידותיו, ואת אדם דרייבר, המייצר דמות כריזמטית אך פחות מופרעת ומוחצנת מתצוגות משחק קודמות שלו. שאר הקאסט אינו מורגש, ובמיוחד סקרלט ג'והנסון בתור אשתו של גארי, שעושה מעט מאוד עם התפקיד. לצד זאת, העיצוב האמנותי ושחזור ניו יורק של שנות ה-80, כולל צילום בפילם 35 מ"מ, נאה אך אינו מייצר סרט מעניין או מיוחד חזותית.
אין מדובר בסרט רע ולמעשה כמותחן בצפייה טלוויזיונית הוא אפילו היה יכול לנחות בצד החיובי של המשוואה. אבל כסרט בתחרות הרשמית של הפסטיבל הגדול בעולם, התחושה שממנה יוצאים היא "מה, זה הכל?".
כבר בתחילת הפסטיבל נשמעו בכל מקום דיבורים על "קאמפ מיאסמה" — סרטה השלישי של הבמאי.ת האמריקאי.ת ג'יין שונברן ("ראיתי את הטלוויזיה זוהרת"). בעולם הסרט, "קאמפ מיאסמה" היא סדרת סרטי אימה טראשית, מסחרית וטרנספובית. במאית קווירית בשם קריס (האנה איינבנדר, "האקס") יוצאת ליצור לה סרט המשך — אך לשם שינוי, כזה שיהיה טוב, חכם וקווירי. לשם כך היא נוסעת לאתר הצילומים המקורי של הסדרה, שם מתגוררת הכוכבת של הסרט הראשון בבקתה מבודדת ומפחידה. בסרט מככבת גם ג'יליאן אנדרסון ("חינוך מיני"), ויחד עם איינבנדר שתי השחקניות מדגימות כימיה מושלמת על המסך וגם מחוצה לו. זוהי חגיגה מתוחכמת של ז'אנר האימה — הסרט מצליח להביט עליו ממרחק ביקורתי אך גם ליהנות ממנו, גם להצחיק וגם לרגש.
מילים קשות פותחות את הסרט הזה, שהתחרה בפסטיבל במסגרת "מבט מסוים". גיבור הסרט הוא רוברט, צעיר בן 17 מקונגו ופליט שהוריו נמצאים בכלא ללא סיבה, המנסה למצוא חיים טובים יותר מחוץ לרפובליקה המרכז-אפריקאית, שגם אליה הגיעו האלימות וחוסר הסדר. היומיום שלו קשה: הוא נאלץ לג'גל בין עבודה פיזית ולא מתגמלת, חיי חברה, רצונו להיות ראפר ולימודים. אם כל זה נשמע כמו המון — חשוב לציין כי הסרט מבוסס על חייו של הבמאי רפיקי פאריאלה. אמנם הדמויות מוצגות בשמות שונים, וסביר להניח שלא כל מה שקורה בסרט אכן התרחש במציאות, אך קשה שלא להבחין שהריאליזם בסרט מגיע ממקום אותנטי.
באותה מידה שרוברט עובר חיים קשים בסרט, אין חסר בנקודות אור הרבות שהופכות אותו למעורר השראה. פאריאלה כתב את התסריט בצורה מצוינת המאזנת בין הקודר למשמח, והתוצר הוא ללא ספק סרט שיהפוך לחביב על קהלים רבים. מעל לכל, הסרט מציג מסרים פוליטיים חשובים מאוד, ובפרט ייצוג של אחווה ומשפחתיות בין נוצרים למוסלמים — חשוב במיוחד לאור קונפליקטים אלימים רבים בין קבוצות חמושות דתיות. עם שפע של מוזיקת ראפ אפריקאית אותנטית, ליהוקים מצוינים של נון-אקטורס בתפקידי משנה, גיבור סימפטי ומסרים פוליטיים חשובים — "קונגו בוי" הוא סרט אנדרדוג מעולה. ייתכן שסיפורו אינו מקורי לחלוטין ביסודו, אך הוא בכל זאת מספק ומעצים.
לאחר סיום שידור הסדרה המצליחה שלו ברשת HBO – "המדריך לחיים בניו יורק" (How To with John Wilson) – יצא וילסון לביים את סרטו הדוקומנטרי הראשון באורך מלא, העוסק בנושא המרתק של ההיסטוריה של הבטון. חומר כמו בטון מגלם בצורה מושלמת את מה שמעסיק את וילסון: היומיומי, השגרתי, הקונקרטי. בתוך הבנאליות הזו, וילסון מוצא יופי רב. למרות הכותרת המצהירה על עיסוק בהיסטוריה, וילסון יוצא נגד הנטייה ההוליוודית להפיק סרטים המתרחשים בעבר — כשהוא מכניס לסרטו קטע קצרצר מצילומי הסרט "מרטי סופרים" בניו יורק. וילסון בוחר להתמקד בכאן ועכשיו הניו-יורקי, ומגלה בתוכו דמויות משעשעות, הזויות ומרגשות, התארגנויות קהילתיות, ומאמינים של גורו המקיפים בלוק אחד בקווינס במשך ימים עד שישלימו חמשת אלפים קילומטרים.
השעה הראשונה של "Hope" היא מסרטי האקשן הטובים של השנה. מדובר במרדף מתמשך בין מפקד המשטרה של העיירה הבדיונית "Hope Harbor" למפלצת לא מזוהה. הדרך הטובה ביותר לתאר את הפתיחה הזו היא כגרסת המפלצות ל"מקס הזועם: כביש הזעם". אילו נמשך הסרט שעה ורבע, ייתכן שהייתי מגדיר אותו כאחד משיאי השנה. כמה חבל שהוא נמשך עוד שעה וחצי לאחר מכן.
בשעתו השנייה העלילה של הסרט למעשה מתחילה, והיא ללא ספק חלקו החלש. התעלומה שבמרכזו אינה מעניינת ומצליחה להיות צפויה מדי ובה בעת לא מובנת דיה, הדמויות כתובות באופן שטוח וסצנות האקשן הופכות לחזרתיות. בעוד שהשעה הראשונה התבססה על עבודות מצלמה, סאונד ועריכה פנטסטיות, השעה השנייה שמה דגש רב על אפקטים דיגיטליים הנראים רע במיוחד. עבודת האפקטים אכזבה אותי במיוחד מכיוון שמדובר בסרט היקר ביותר בתולדות דרום קוריאה — מדינה שבתקציבים צנועים מוציאה סרטים הנראים מדהים. האכזבה גדולה עוד יותר בהשוואה לסרט המפלצות המוכר ביותר בתולדות המדינה, "המארח", שלפני 20 שנים הציג אפקטים הנראים עשרות מונים טוב יותר — ובחמישית מהתקציב.
למרות כל זאת, "Hope" עדיין שווה צפייה לחובבי האקשן. יש בו כמה מסצנות המרדפים הטובות של השנים האחרונות, ולמרות חולשות שעתו השנייה, הוא מצליח לבדר. עם זאת, קשה שלא לצאת ממנו בתחושת אכזבה — בוודאי ביחס למה שיכול היה להיות ולהבטחה הגלומה בתוכו.
כיצד יכולה אומה פצועה לרפא את עצמה ולאחות את שסעיה? הסרט "Ben'Imana", שזכה בפרס מצלמת הזהב לסרט הביכורים הטוב ביותר, עוסק בדיוק בשאלה הזו. הבמאית מארי-קלמנטיין דוסאבג'מבו נוגעת בפצע המדמם של האומה שלה — רצח העם ברואנדה. אך דוסאבג'מבו אינה עוסקת במלחמה עצמה אלא במה שקורה אחריה, כשהיא מתמקדת בתושבי כפר אחד המנסים ליצור ריפוי ופיוס בינם לבין עצמם. הניסיון הזה אינו צולח בקלות — חברי הקהילה מבקשים נקמה וענישה מצד אחד, או שכחה מצד שני. "Ben'Imana" הוא סרט יפהפה ועדין, המדגים יכולות צילום, בימוי ומשחק מצוינות. הסרט מעורר השראה ומדגים כיצד אפשר לעבד זעם ואובדן בצורה שאינה מבטלת אותם אלא מאפשרת להחלים מהם.
ב-2023 ניקולס וינדינג רפן ("דוגמניות ושדים") חווה סיבוך בניתוח ומת למשך 20 דקות. פרט זה הוא אולי המפתח להבנת החוויה המבולבלת, היומרנית והעוצרת נשימה שהוא סרט זה. הסרט עוקב (באופן מאוד רופף) אחרי אל (סופי ת'אצ'ר, "צהובות"), שחקנית מצליחה הצפויה לצלם סרט חדש במימון אביה ג'וני, איש עסקים מצליח. את המסך היא חולקת עם דומיניק (האוונה רוז ליו), חברתה לשעבר שהקשר ביניהן נקטע לאחר שדומיניק התחתנה עם ג'וני. ברקע, אנו עוקבים אחרי טוראי קי (צ'ארלס מלטון, "הצצה ליחסים"), שוטר הרודף אחרי רוצח סדרתי הנקרא "איש העור" — שייתכן שקיים ממש וייתכן שהוא פנטזיה הנולדת מדמיונו של ג'וני. אי-הוודאות הזו נכונה לרוב מה שאנו רואים בסרט.
מדובר בסרט הנטול כמעט לחלוטין עלילה, משוחק בגיזום, ערוך בצורה מבלבלת ובעל תסריט לא הגיוני המלא במשפטי מפתח צ'יזיים. עם זאת, לא ניתן להסיר את העיניים מהמסך. העולם העתידני שבלב הסרט מטריד ומושך, העיצוב האמנותי עוצר נשימה והתאורה המלאה אורות ניאון (כפי שרפן אוהב בסרטיו) אינה דומה לאף סרט בשנים האחרונות. הדימויים המיניים שהסרט עמוס בהם (אין דמות או חפץ בסרט שאינם עוברים פטישיזציה מוחלטת) והשילוב עם האלימות המוגזמת והקשוחה נחרטים עמוק בראש ומעבירים חוויה גופנית קשוחה אך משחררת בזמן הצפייה. רוב הסרט עובר כמו הצצה למוח מסויט ורדוף שדים, שאולי קשה להבין אך אי אפשר שלא להימשך אליו ולרצות לראות עוד.
קשה לומר שאהבתי את הסרט, ועוד יותר קשה לומר שמדובר בסרט טוב — אך למעשה, מאז הצפייה לא הפסקתי לחשוב על האימג'ים שהסרט מטיח בך ולנסות למצוא בהם היגיון. המון אנשים ישנאו את הסרט ואף לא ישרדו עד סופו (כפי שקרה בהקרנת הבכורה בפסטיבל), אך מי שייסחף לעולם שלו עשוי למצוא את עצמו בטריפ אגו המרשים ביותר שיצא בקולנוע בשנים האחרונות.
בבכורת הבימוי של הבמאית היוונייה קונסטנטינה קוצאמאני, "Titanic Ocean", נפרש עולמן הפנטסטי של נערות יפניות הלומדות להיות בנות ים מקצועיות — עיסוק שהן ומדריכיהן לוקחים ברצינות תהומית. גיבורת הסרט היא דיפ סי — נערה ביישנית הממעטת לדבר ומאוהבת נואשות במאמן השחייה שלה, קוטארו. דיפ סי מנסה למצוא את קול בת הים שלה, ובאמצעותו להביע את אהבתה ומסירותה העמוקה לקוטארו. הסרט, המזכיר את העדינות והקצב של "אבודים בטוקיו" ואת האסתטיקה הפסטלית של "ספרינג ברייקרס", מציג בשוטים מרהיבים את הספקטקל של ריקוד בנות הים מתחת למים. בשילוב בין פנטזיה לדרמה, "Titanic Ocean" מוביל את הצופה אט אט למעמקי הים.
סך הכל אין הרבה חדש תחת השמש. שלושת הסרטים שהגיעו לפסטיבל עם ציפיות אפשריות לעונת הפרסים – "Fjord", "Fatherland" ו"All of a Sudden" – יצאו ממנו עם פרסים מרכזיים ומימשו את הציפיות. אין ספק ש"Fjord" זינק ממועמד אפשרי למועמד כמעט ודאי עם זכייתו בפרס המרכזי בתחרות, אבל את תשומת הלב המרכזית תפס "The Black Ball", שהלהיב את הפסטיבל, נקנה על ידי נטפליקס לאחר מלחמת הצעות קנייה יקרה למדי ויזכה לחלון הפצה בחורף הקרוב — הזמן המושלם לסרט המכוון לטרוף את עונת הפרסים.
נטפליקס, מנגד, קיבלו החלטה נבונה. עם ההזזה של "נרניה" של גרטה גרוויג לשנה הבאה, וחוסר הוודאות בנוגע לתאריך יציאתו, אי-האהבה ההיסטורית של האקדמיה לסרטי המשך — גם "הרפתקותיו של קליף בות'" נראה כמועמד בעל סיכויים נמוכים. אין ספק שנטפליקס נתקלו במצב שבו אין להם מועמד אמיתי לעונת הפרסים הקרובה.
זוג הבמאים (שנפרדו לאחרונה), התסריט המבוסס על כתב יד לא גמור של תסריטאי ספרדי מוכר, והעובדה שנטפליקס מוכנה להשקיע רבות בסרט — כל אלו רק מחזקים את המסקנה שהוא, יותר מכולם, יוצא מורווח מהפסטיבל. האם אנחנו בדרכנו לשנה הראשונה שבה שלושה או אפילו ארבעה מעשרת המועמדים יהיו סרטים שאינם בהפקה אמריקאית? פסטיבלי הסתיו ומצביעי האקדמיה יגידו.
