הייתי ילד של אינטרנט, ילד של אימה וילד של אימה באינטרנט מגיל מאוד צעיר (חטיבת ביניים כזה). קריפיפסטות מפורסמות, סיפורים ואגדות אורבניות וסדרות אימה יוטיוביות ישנות יותר כמו Marble Hornets היו חלק בלתי נפרד ממי שאני - עד היום. לסדרת ה-Backrooms של קיין פארסונס ביוטיוב הגעתי לא הרבה אחרי שהתחילה, ב2022. להגיד שהתמכרתי יהיה אנדרסטייטמנט. בתור אחד שקרא, צפה וצרך כל כך הרבה תוכן מהסוגה הזאת - הריאליזם הכמעט מחשיד, האווירה, המסתורין, המיתולוגיה ובעיקר רמת הביצוע העיפו לי את הראש. עד היום, ביחד עם 3-4 טייטלים נוספים (כששניים מהם גם הם יצירות של קיין פארסונס, אבל זה נושא ליום אחר), אני מחשיב אותה כאחת מסדרות האנלוג הורור הטובות ביותר שאי פעם היו ויהיו (כנראה).
הידיעה על הסרט של A24 שמעבד את המיתולוגיה של קיין פארסונס למסך הגדול ריגשה אותי - ועוד כל כך הרבה מעריצי אימה אינטרנטית - עד מאוד. זה התחום שלנו! בסרט קולנוע ולא מהסוג הבינוני - אלא A24! מה גם שקיין פארסונס נבחר לביים ולהוציא לפועל את האדפטציה לחומר המקור שלו, שזה בכלל מושלם. הבמאי הכי צעיר בתולדות A24 אגב - הוא ביים את הסרט הזה בגיל 19.
אם אתם אוהבי אימה אמיתיים, כאלה שממש חיים את זה, ולא חייתם מתחת לסלע כנראה שמעתם על הקונספט של הבאקרומס. מה שהתחיל מפוסט תמים בפורום “paranormal” ב-4chan עם טקסט קצר קריפי מספיק ותמונה אחת אייקונית מאוד ב-19 במאי 2019, התגלגל לאחת מהקריפיפסטות (אגדות אימה אורבניות אינטרנטיות) הנרחבות, העמוקות, והאהובות ביותר אי פעם, עם לור עשיר ומתפתח ולא מעט אמנות מעריצים מכל סוג. היתה בה בדיוק את הרמה המדוייקת של עגמומיות וקריפיות שמבוססת לימינל ספייס. התמונה, אגב, צולמה בכלל ב-2002 בחנות רהיטים באושקוש, וויסקונסין שרוקנו לצורך שיפוצים אחרי נזק ממים. המקום עודנו שם, אך עכשיו זו חנות תחביבים בשם HobbyTown.
ללא עוררין, מי שהתחיל בעצם את ההתלהבות האמיתית מהקריפיפסטה ההיא וגרם לכל הדבר הזה להיות כל כך אהוב בקרב אוהבי אימה אינטרנטית הוא נער יצירתי בשם קיין פארסונס עם חיבה עצומה לאפקטים ויזואליים ומידול תלת מימדי (בין היתר), שבשנת 2022 - כשהיה רק בן 16 - פרסם סרט קצר בן 9 דקות ביוטיוב בשם “(The Backrooms (found footage” שלקח את הקונספט של הבאקרומס ושילב אותו עם ז’אנר הפאונד פוטג’ והאנלוג הורור שמאוד פופולאריים ביוטיוב - אימה מינימליסטית שמעוגנת בוידאו כביכול לא ערוך שנמצא באופן מסתורי איפשהו ללא עריכה או סרטונים בסטייל תשדירים אנלוגיים משנות ה-80-90 בין אם בתשדירי טלוויזיה אבודים, אינפומרשיילז, מדריכים כאלה ואחרים על קלטות וידאו וכולי.
בסרט הקצר חבורה של נערים מצלמים סרט חובבני עד שהצלם “נופל” באמצע שום מקום ומוצא את עצמו, עם המצלמה, בשטח עצום של חדרים צהובים כמעט-זהים. הוא מסתובב שם ומתישהו מבין שהוא מבין שהוא לא לבד. קיין פארסונס יצר את כל הדבר הזה לבד בתוכנת “Blender” (החינמית לחלוטין!) למידול ואנימציה תלת מימדית. כל מה שנראה שם ריאליסטי לגמרי הוא פשוט עבודה של יד מאוד מוכשרת. סוג של עילוי, בלי להגזים. הסרט הקצר הפך לויראלי מאוד מהר, אלפי צפיות הפכו למאות אלפים שהפכו למיליונים. פארסונס, משם, המשיך מתוך הסרט לסדרת אינטרנט שבונה יקום ומיתולוגיה שלמה בתוך העולם של באקרומס. מי מצא אותם, למה אנשים החלו “להתעתק” דרך רצפות לשם, מה ניתן לפגוש שם. ההתפתחות של גרסאות אחרות ואמנות מעריצים התחילה שם בעצם, ונשענת ברובה על המיתולוגיה של פארסונס שתמיד נחשבה לזו המעוגנת ביותר (וגם המפורטת והקונקרטית ביותר).
אז הסרט הגיע ואם הייתם בסביבה שלי - פיזית או דיגיטלית - בשנה האחרונה (ובחודשים האחרונים במיוחד) הבנתם (אולי קצת יותר מידי טוב) כמה חיכיתי לו. ישבתי לצפות בו עם הרגשה מעולה ויצאתי ממנו עם ראש מלא מחשבות ותחושת סיפוק עמוקה.
הדבר הראשון שחשוב לציין, כי בטוח שכולם תוהים - לא, לא חייבים לצפות בסדרה של קיין ביוטיוב לפני הסרט. זהו לא סיקוול או פריקוול או משהו כזה. הסרט לא מזלזל באינטליגנציה של הצופה לשנייה. אין אקספוזיציות מיותרות והסברים מיותרים כדי לנסות לפנות לקהל רחב יותר, והוא מאוד מוכל בתוך עצמו והמיתולוגיה שסביבו. מה שכן, בדיוק בגלל זה והיות ורק חלק מהסדרה נרטיבי במהותו והחלק השני מתרכז יותר בבניית-עולם ואפיון המיתולוגיה סביבו, לצפות בה דווקא יכול להועיל מהסיבה שיש דברים מסוימים שעדיף ונחמד יותר לדעת לפני. פרטי רקע כאלה ואחרים שמאפיינים את העולם הזה.
הסרט - ממש כמו כל מה שמרתק בבאקרומס לכל קהל היעד שחי בעולם האימה האינטרנטי הזה - מגיש אימה שבנויה ומושתתת בעיקר על אווירה. אין דם, קרחנות, רוחות רפאים או שדים ובמקום, לדברי קיין פארסונס בעצמו, “זה סרט מאוד בודד”. אין יותר משניים או שלושה אנשים בסצנה אחת, ובכלל יש רק חמש-שש דמויות מרכזיות בסרט בטוטאל עם רק שתי ראשיות. הלימינל ספייס, הלבד, השקט והקריפיות שבלא נודע - הם האלמנטים שהופכים את הסרט המצמרר, בדיוק כמו בסדרה שקדמה לו (בעיקר פרקי הפאונד פוטג’ שבה). יש יותר נגטיב ספייס מאשר שוטים עמוסים לפרטי פרטים. זה משלהב ועל הכל מנצח הצלם ג’רמי קוקס (יחסית חדש בתחום הקולנוע ועבד לא מעט עם אוזגוד פרקינס).
מה גם שפארסונס מכיר אותנו, הקהל שלו, כל כך טוב שהוא ידע גם לשלב את הפאונד פוטג’ בסרט עצמו פעמיים בצורה מאוד אינטליגנטית במה שיכל להיות בקלות עוד חלק או שניים בסדרה, רק עם הפקת אמת של A24 ולא גרפיקה ממוחשבת בבלנדר, למרות שבמקרה של קיין לפעמים באמת שקשה להבדיל. הסצנות האלה לבדן מרתקות, ולצפות במשהו כזה על מסך ענק ולא ביוטיוב, הבית המקורי של האנלוג-הורור, זו חוויה מטורפת.
את הסרט מובילים בגאון צ’יווטל איופור (“חייו של צ’אק”) ורנטה ריינסבה המושלמת (“ערך סנטימנטלי”, “בחזקת חף מפשע”). הדמויות שלהן, כל אחת מסיבותיה, מכילות עולם ומלואו גם אם לא מספרים לנו את זה לפרטי פרטים. שניהם מביאים משחק ברמה מטורפת שמגיע לגבהים וסצנות שלא חשבתי שיגיע אליהם. פשוט תענוג לצפות בזה. לוקיטה מקסוול ופין בנט (“יחידת העילית”) מביאים את האתנחתא הקומית לסרט בצמד דמויות משנה נפלאות. גם מארק דופלאס (“הקריפ”) בדמות מסקרנת שמשאירה המון טעם של עוד (פליז!). ויש עוד שחקן ששווה לציין לטובה (מאוד) אבל מעדיף לא לחשוף את זה לא מדובר באיזה מגה-כוכב בקמאו מפתיע, אבל אני ממליץ בכל זאת לא להסתכל ב-IMDb או משהו.
עוד דבר שמוסיף לאווירה היחידה במינה שבסרט הוא המוזיקה (ובכלל הסאונד דיזיין). בסדרה המקורית, ילד הפלא קיין פארסונס אחראי גם לכל הסאונד והמוזיקה המקורית, ואפילו שחרר שלושה אלבומים ברוח הסדרה שלו. גם כאן הוא מאייש את תפקיד המלחין ביחד עם עדו ואן ברימן, שמוכר גם הוא מהעבודה התכופה עם עוז פרקינס (שמפיק את הסרט עם חברת ההפקה החדשה שלו, Phobos Pictures, בנוסף ל-A24 והשמות הגדולים ג’יימס וואן ושון לוי - רק שתבינו לכמה אנשים היה אמון גדול ביוצר הזה ובמה שיש לו להביא לעולם קולנוע האימה.
התסריט עצמו, אגב - סיפור חדש ופנומנלי בעיני בתוך עולם הבאקרומס של פארסונס על בעל חנות רהיטים מאוד לא-פופולארית שמגלה כניסה מקרית לבאקרומס בקומה התחתונה של החנות שלו ועל הפסיכולוגית שלו שלא יודעת למה להאמין - נכתב על ידי וויל סודיק, גם הוא בלי המון קרדיטים בעברו אבל אלה שכן שם הם פרקים בווסטוורלד והומלנד שזה אומר המון. הסיפור בסרט הוא הדרך האולטימטיבית להביא את העולם המינימליסטי הזה למסך הגדול, תוך שילוב אלמנטים חשובים מהמיתולוגיה המקורית של הסדרה ובלי להפוך את זה לסרט אימה קולנועי ועצום מימדים.
כמו שחשבתי, קיין פארסונס מוכיח שהוא מכיר את העולם הזה שהוא בנה על בוריו ויותר טוב מכולם. הוא לא זר לו כמו שאולי במאים אחרים שהיו שוכרים לביים עיבוד כזה לסדרה שלו היו, תוך ניסיון לתת טייק כזה או אחר עליה. זו הסדרה שלו והמיתולוגיה שלו, שלא בכדי הפכה לפופולארית בואכה קנונית ברמה שהיא היום. למעשה, היא כל כך נרחבת שהאפשרויות עצומות ואני לא רואה סיבה שלא יעשו עוד סרט בתקווה שזה יצליח. רק שלא יפלו לשטיק ה”סיקוול”, כי ממש כמו שבסרט לעומת בסדרה הסיפור מנותק ונפרד תוך כדי שילוב אלמנטים קנונייים ממנה - זו הגישה שצריכים לנקוט בה אם עושים סרט שני. ובכלל, עד כמה שאנחנו יודעים, הסדרה עצמה טרם הסתיימה.
“באקרומס” סיפק את הסחורה ומעבר. סרט הקריפיפסטה הרציני והמצויין הראשון. הוא גם הולך למקומות שלא ציפיתי שילך אליהם והפתיעו אותי, ומסתיים בצורה נפלאה שמביאה כל כך הרבה על מה לחשוב אחר כך. צפיתי בו לפני 3 ימים ועד היום אני חושב עליו ועל הסוף שלו. נכון, הוא לא לכל אחד כי אני מרגיש שכן צריך להיות שייך לעולם הזה שכולנו, אלה שהיו שם וצורכים תוכן מהז’אנר המאוד ספציפי הזה של אימה כבר שנים, חיים בו. קהלים חדשים יכולים להתחבר אליו (ואם תאהבו וטרם צפיתם - רוצו לראות את כל הסדרה), אבל מי שזה לא מדבר אליו או מעורה בתופעת הלימינל ספייסס והדור החדש של אימה מודרנית שחיה מעבר למסך הגדול ומסתמכת בעיקר על מיתולוגיה, אווירה ומינימליזם, אולי לא יבין מה רוצים ממנו.
מה שכן, האווירה הלימינלית הזאת שנמצאת בלב הסרט נשארת איתך גם שעות לאחר הצפייה, במיוחד אם יצאת מהקולנוע בלילה. פתאום כל תמרור ברחוב נראה קריפי. האם זה לבד לא מעיד על יצירת אימה פנומנלית?
