“באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק” יצא ביום הולדת 20 של אור. כן כן, זה היום, 30, אחלו לי מזל טוב בתגובות ותנו לי לייקים כמתנה (אור). באותה תקופה באמת שזו היתה חגיגה גדולה - הסרט, לא היומולדת, כאילו לא בהכרח, אור לא זוכר כי הוא זקן, שיזכה לשנים ארוכות (דביר). אחרי “איש הפלדה”, שהיה—לא משנה כמה תחשבו שלא היום אחרי הרפיוטיישן השלילי ששניהם תפסו, אבל נגיע לזה—להיט היסטרי, כולם חיכו לחלק הבא בסדרת ה-DC המרועננת של זאק סניידר הנפלא, שקיבלה השגחה עליונה וברכה מכריסטופר נולאן.
הלכנו לראות אותו בקולנוע, באיימקס, ב-3D (מי היה מאמין). מוחנו התפצפץ, זו היתה חוויה מדהימה וסרט עמוק ונפלא, שכתוב מעולה ומבויים לעילא כי זה סניידר וסניידר אמן בחסד עליון, לא? אז לא, מסתבר שהרבה אנשים באו לקולנוע ויצאו חמוצים.
עוד לפני שזה נהפך לדבר שגור בכל פרנצ׳ייז ענקי, האופן שבו התקבל BvS בעיניי הקהל הושפע באופן דומיננטי מ״תרבות המימז״ והרשתות החברתיות בצורה שהייתה חריגה, אפילו בסטנדרטים של ימינו. כאשר נהיה טרנד אינטרנטי להקטין את איכותו של הסרט ולהעצים פגמים כאלה ואחרים שיש בו (כמו שיש בכל סרט לצורך העניין) לכדי עניינים מפלצתיים שהופכים אוטומטית את הסרט לנוראי בעיני הדעה הרווחת, זו הפכה לאקסיומה מוסכמת שהסרט הזה הוא אכן זוועתי, דבר שכנראה השפיע על החלטת האולפנים לחזל״ש את יקום ה-DC של סניידר. הדוגמה הבולטת לכך כמובן היא ה-Over Simplification שעושים לסצנת ה-״מרת׳ה״ הידועה לשמצה— עניין שהיה גורם אפילו להייטרים האובססיביים ביותר של עונות הסיום של ״משחקי הכס״, שלימים הפכו למומחים בתחום, לצקצק ולהתפעל בהשתאות בו בזמן. רק כאשר חזינו בדבר הזוועתי שהוא ״ליגת הצדק״ של ג׳וס ווידון ב-2017, נראה שכולנו הבנו מה היה לנו ביד ומה הפסדנו.
אז כן, כמו שכנראה הבנתם, אנחנו מאד אהבנו את הסרט, כבר מהיום הראשון. אך כשצפינו ב-Ultimate Edition של סניידר, ללא העריכות המאולצות של הסטודיו, הבנו, אפילו יותר משחשנו לפני כן, כי בעינינו מדובר באחד מסרטי הקומיקס המשובחים שיצאו.
עוד הרבה לפני ש-BvS ניסה לחדש את הז׳אנר, שווה לזכור שהבחירה לתת לזאק סניידר את המושכות על היקום הקולנועי של DC לא הייתה ארעית כלל. אחרי ההצלחה האדירה של טרילוגיית ״האביר האפל״, לא אחר מאשר הגדול מכולם, סר כריסטופר נולאן, ששימש כמפיק ב״איש הפלדה״ וגם פה, היה זה שדחף לגישה רצינית, כבדה וריאליסטית יותר לעולם של סופרמן — כזו שמתרחקת מהקלילות המסורתית של הז׳אנר ומנסה לעסוק באלים מודרניים בעולם האמיתי. הסימנים היו שם כבר ב-״איש הפלדה״, אליו נבחר סניידר על ידי נולאן בכבודו ובעצמו, אך יותר מכל ב-BvS — הוא לא סטה מהדרך אלא המשיך אותה עד לקצה, לטוב ולרע, עם חזון שאפתני שלא התיימר לרצות את הקהל הרחב אלא לאתגר אותו עם ספין שונה ולא בהכרח צבעוני למיתוס של סופרמן.
כבר משתי סצנות הפתיחה ברור כי רק המוזיקה של האנס זימר וטום הולקנבורג שמה את הסרט כמה רמות מעל רוב סרטי הקומיקס הקיימים. הפתיחה של הסרט מציגה את סיפורו של ברוס ווין, לגמרי בקצרה, ואת הקישור שלו לאירועי הסרט הקודם, ״איש הפלדה״ בצורה ישירה, שכבר מבססת את התמות המרכזיות של הסרט.
הבחירה להציג את דמותו של באטמן לראשונה ביקום ה־DCEU דווקא בסרט המשך לסרט של סופרמן ולא בסרט Origin Story עצמאי, הייתה ללא ספק אמיצה. יש שהיו מעדיפים גישה יותר בסגנון סרטי ה־MCU המוקדמים, אך בכנות, אנחנו אהבנו את הגישה וחשבנו שזו החלטה נבונה, ואף המתאימה ביותר ליקום זה. כבר קיבלנו את ה-Origin Story האולטימטיבי והמושלם של באטמן עם ״באטמן מתחיל״ של נולאן, וניסיון לחזור על אותה גישה שוב היה עלול להרגיש מעט מיותר, ובוודאי שלא היה משתווה להישג חסר התקדים שנולאן הצליח להשיג— במיוחד בהתחשב בעובדה שאחד מהתסריטאים של ״באטמן מתחיל״, דיוויד ס. גוייר, גם כתב את סרט זה.
במקום זאת, בחרו להציג את באטמן כפורע חוק שכבר פועל בתוך היקום הקיים של סניידר, תוך שימוש מבריק באחת מנקודות הביקורת המרכזיות שעלו עם יציאת ״איש הפלדה״, ההרס העצום במטרופוליס במהלך הקרב מול זוד, כמניע טבעי לעלילה. זו ללא ספק משימה מאתגרת לגרום לקהל הרחב להשתכנע ברעיון של באטמן וסופרמן נלחמים זה בזה — אך לדעתנו, התסריטאים כריס טריו וגוייר עשו זאת בצורה טובה למדי.
בדומה למה שסרטי היקום הקולנועי של Marvel עשו בצורה מופתית, גם ב-״איש הפלדה״ ו-BvS ניכרים אלמנטים ברורים של World Building שאפתני, שלעיתים שמים בצד את ההנאה הרגעית של הצופה בשאיפה לבסס עולם עשיר ומלא דמויות עבור סרטי המשך. כמו שכולנו יודעים, במקרה הזה סניידר לא זכה לממש את החזון שלו מעבר לסרט זה, והמעט שזכינו לצפות בו ב-״ליגת הצדק״ שלו רק נתן לנו טעימה ממה שהיה יכול להיות. עניין זה משאיר את כל אלמנט ה-World Building בסרט די תמוה, ואולי אפילו מרגיש לעיתים קצת מיותר במבט לאחור, ללא כל מימוש בסרט עתידי. אך חשוב לזכור שזהו לא פגם בסרט כמו שהוא מוצג כעת, אלא קוצר ראייה לטווח הארוך מצד המפיקים, שבחרו לעצור את פיתוח היקום הקולנועי הנ״ל לטובת אלטרנטיבות, שבעינינו, פחותות ובנאליות בהרבה.
סצנות האקשן, כצפוי מסניידר, הן מהשורה הראשונה — ומועצמות בצורה מרהיבה על ידי הפסקול של זימר והולקנבורג. אם הפסקול של ״איש הפלדה״ הצליח להתעלות מעל הציפיות מסרט אפי על שני אלים הנלחמים זה בזה, כאן קיבלנו גישה מעט שונה, אך אפית לא פחות, שמתאימה לקו העלילתי החדש. גם הסצנות האינטימיות יותר בין הדמויות כתובות היטב, וכפי שאמרנו, עבודת בניית העולם מרשימה במיוחד — כזו שמשאירה אותך רעב להמשכים עתידיים שככל הנראה לעולם לא יגיעו.
הסרט כמובן אינו חף מפגמים. גם ה-Ultimate Cut שלא שוחרר לאקרנים, שבו הסיפור נושם בצורה טבעית יותר כפי שסניידר התכוון לפני שנעשו קיצוצים מצערים, עשוי להרגיש לפעמים די דחוס. למשל ההוספה של נבל נוסף מסוים בסוף הסרט, על אף שהיא עובדת היטב מבחינה עלילתית, הרגישה כאילו הסיפור ניסה לבלוע קצת יותר ממה שהוא יכל ללעוס. ייתכן שבאפוס בן ארבע שעות כמו ״ליגת הצדק״ (גרסאת סניידר) זה היה עובד טוב יותר, אך כאן זה הרגיש כמו צעד אחד רחוק מדי.
אז כמו שאמרנו, הסרט לצערנו זכור באופן לא טוב בכלל. אנשים אוהבים להיות ציניים בכל מה שנוגע אליו עד היום, לדקלם את אותם בולט-פוינטס שחיות בטוויטר עוד מאז יציאת הסרט — תקופה שבה העולם עוד היה חצוי לגביו. חלק חשבו שהוא מדהים, כמונו. חלק שנאו אותו, ולא הפסיקו לדבר על זה. בדומה ללא מעט יצירות פופולאריות, ההייט חזק יותר כמעט תמיד. מה שנשאר מהסרט עשור לאחר שיצא הוא מורשת נגועה של סרט שכאילו היה טעות, ועובדה שבסופו של דבר גרם לטרפוד טוטאלי של החזון של סניידר, שבעינינו הקדים את זמנו.
מה שקרה לאחר מכן, ממש בשנה שעברה, היה ניסיון ריצוי צופים קיצוני מצד הסטודיו הרעוע שהוא DC. הם לקחו את ג’יימס גאן כאילו “לתקן את מה שסניידר עשה לא בסדר”. לכוון לקהל מארוולי יותר, לפחות בעינם, וליצור מכנה משותף רחב יותר בין צופים. התוצאה הייתה שנויה במחלוקת, אך לא מהסיבות שהיו דעות חלוקות על BvS. אנשים הבינו שאין דבר כזה “להציל את DC”. לא באמת, לפחות. ג’יימס גאן יצר סרט פרווה שדיבר מאוד לקהל מסוים אבל לא הצליח לחדור מעבר לגבול הזה שכביכול ירצה את מי שלא היה מרוצה לפני כן, שיגידו “לזה חיכינו”. בפועל, ימים יגידו איך תתקבל המהפכה של ג’יימס גאן, אבל אם סרט הפתיחה מעיד על משהו, מדובר במשהו הפוך לחלוטין מהעומק והרצינות שסניידר ניסה לכוון אליהן.
גם עשר שנים מאוחר יותר, BvS היה ונשאר בעינינו אחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר שהיו. בעוד שסרטים דומים בז׳אנר שהתהדרו ב-Fan Service והתיישרות עם קונבנציות שידברו אל הקהל בלי לאתגר אותם זכו לאהדה רבה ואינסוף המשכים, סניידר (בדומה לגישה של נולאן עם טרילוגיית ״האביר האפל״) רקח פה יצירה מורכבת ומתוחכמת עם ספין מקורי להפליא עבור סרטי קומיקס, שבהמשך לגל השנאה הלא פרופורציונלי שקיבל ״איש הפלדה״ המשיכה באותה המגמה, וזכתה ליחס שהביא אלינו, בסופו של דבר, את הכיוון המצער שאליו הלכו סרטי DC בשנים האחרונות.
כן, זכינו בסופו של דבר לצפות בגרסה של ״ליגת הצדק״ של סניידר, אבל לצערנו פה זה נגמר. על הווריאציה של ג׳וס ווידון נעדיף לא לדבר בכלל, ובעינינו גם הסרט העדכני של ״סופרמן״ שיצא בשנה שעברה לא הגיע לרמת המורכבות ואפילו לא קרוב לרמה של שלושת הסרטים שסניידר זכה לעשות. מדובר פה בפספוס רציני של אחת מהסאגות הקולנועיות הטובות ביותר שהיינו יכולים לחזות בהן בז׳אנר סרטי גיבורי העל, שלצערנו בוטלה כמעט לפני שהתחילה. לשמחתנו, לפחות תמיד נוכל להתענג על הטרילוגיה של סניידר ולחשוב רק בראשנו מה היה יכול להיות.
