"אנקת גבהים" השאיר אותי פעור פה. הוא מרתק, מטלטל, לא מתפשר ומרהיב ויזואלית ומוזיקלית. חבל רק ששיווקו לנו שזה "לא סרט מהסוג הזה".

לפני הצפייה ב״אנקת גבהים״ ידעתי שני דברים באופן ודאי: הראשון הוא שלא קראתי את הספר ואני לא מכיר אפילו את הסיפור מעבר לקיום הדמויות ״קת׳י״ ו״הית׳קליף״, נטו בזכות השיר המושלם של קייט בוש. הדבר השני הוא שיש לי יחסי אהבה/סלידה שווים בדיוק מאמרלד פנל נכון לעכשיו. הסיבה היא שיצאו לה שני סרטים עד כה ובזמן שאחד מהם—סולטברן—קיבל 5 כוכבים אצלי, השני—אישה צעירה ומבטיחה—נחשב אצלי כאחד הסרטים המתישים והמטופשים ביותר שראיתי וקיבל כוכב אחד.

השיווק של הסרט בעולם גם הוא לא עשה טוב להייפ שלי לקראת הסרט. הוא לא יצר מצג של סרט גרוע, אבל הוא כן יצר מצג של סרט מאוד סתמי ורדוד שסובב כולו סביב פנטזיות סקס ותו לא—מה שנקרא בכאדמ ״זגז חח״—אבל על זה אדבר בסרטון שאעלה בנפרד. על זה, ועל הפער העצום שיש בין השיווק הנ״ל לבין מה שהסרט היה באמת. כי הו בוי, יצאתי ממנו בהלם מוחלט. סרט מרתק, מרגש, עצוב, לא מתפשר ומרהיב ביופיו. ויזואלית ומוזיקלית. יותר מכל - זה סרט שנשאר איתך הרבה אחרי הצפייה, וזה הכי חשוב.

הגעתי עם ציפיות מאוד מעורבות, אבל בראש שלי הסרט אמור להיות משהו מאוד מסויים, בין אם טוב או לא. כי זה מה שאמרו שיהיה. מהרה הבנתי כמה זו טעות ומה שחשבתי שיהיה טייק ״לרייר על מתח מיני בין ג׳ייקוב אלורדי למרגו רובי״ על הסיפור הקלאסי התברר לי כסרט מהאיכותיים ומעוררי המחשבה שראיתי לאחרונה. הסרט רק המשיך לתת לי סיבות לאהוב אותו מדקה לדקה ומסצנה לסצנה. 

בראש ובראשונה, מדובר, מילולית, ביצירת אמנות. מעבר לזה שזו אינטרפרטציה של הסיפור מהמוח המאוד פרטיקולרי של פנל, ההוצאה לפועל של הויז׳ן הזה לא יכלה להיות מדוקדקת יותר כמעט מכל אספקט קולנועי שיש ברשותנו. 

אני חושב שהדבר הראשון ששמים לב אליו הוא הצילום וכמה השקיעו בייעוד של הסרט ל-IMAX. פנל גייסה למשימה את ליינוס סאנדגרן השוודי. דקה לפני שפרץ ב״אמריקן האסל״ צילם קליפ של הלהקה How to Destroy Angels, פרוייקט הצד של Nine Inch Nails עם מאריקווין מאאנדינג רזנור (אשתו של טרנט) ורוב שרידן (המעצב המיתולוגי של NIN). הוא גם הצלם המסתובב מהסרטון המפורסם על הסט של ״לה לה לנד״. המחשבה שקפצה לי לראש כל כמה דקות היתה כמה הם לקחו ברצינות את הקרנת הסרט על מסכי IMAX. הוא צולם על פילם 35 מ״מ בשיטת VistaVision. בקצרה: צילום על הפילם כשהוא רץ אופקית ולא אנכית מה שנותן נגטיב רחב ומלא יותר, דבר ש״הברוטליסט״ התפאר בו בזמנו והחזיר לשיח. אולי, כמו בברוטאליסט, היה כדאי לשים דגש על זה בשיווק שלו כדי לפנות גם לקהלים סינפיליים יותר שהסרט חד משמעית נועד גם בשבילם.

כל שוט ב״אנקת גבהים״ הוא לא פחות מיצירת אמנות שמקומה במוזאון. הפריימים הרחבים מרהיבים ועמוסי דיטייל בעוד שיש גם לא מעט תקריבים שממלאים את המסך ומכניסים את הקהל ממש לתוך האינטימיות הפנימית של הדמויות. וב-IMAX זה עצום,. מזכיר קצת גישת צילום מהאסקולה של המאסטר, נולאן. אגב, את ״חולית״ השלישי הוא גם יצלם. אם דני וילנב—מי שללא ספק שייך לאסקולה של נולאן ביחס כלפי פילם—בוטח בו, מדובר בדבר האמיתי. ״אנקת גבהים״ פשוט מרשים וראוי לצפייה על המסך הכי ענקי שאפשר.

המוזיקה של המלחין אנטוני וויליס היתה ההפתעה הגדולה השנייה של הסרט. פסקול מורכב, עצום וכל כך מרגש. את וויליס לא הכרתי ממש. הוא כן היה אחראי על המוזיקה בשני הקודמים של פנל, אבל כנראה שאז לא שמתי לב. ממש מההתחלה היה קשה מאוד להתעלם מהעוצמה של המוזיקה שם, מעבר לכמה שהיא תורמת לסצנות עצמן. כל רגע דרמתי, משעשע או עצוב מועצם על ידי הפסקול הנפלא הזה, במיוחד ב-IMAX, אגב, כי הסאונד פשוט עוטף אותך שם. אלבום הפסקול טרם יצא, אך אל דאגה, וויליס סיפר לי שהוא ייצא בעוד שבוע וחצי, כשהזמנות מוקדמות יפתחו כבר בשישי הקרוב.

מרגו רובי וג׳ייקוב אלורדי פשוט מצויינים. מעבר לכימיה שלהם—שאני מעדיף לא להתעסק בה נטו כי דיברו עליה מספיק—שניהם מביאים את כל כולם לתפקיד הזה, ומרגישים כל כך טבעיים בדמויות שלהם. הסרט הענק הקודם של רובי היה ברבי ואפילו שהמשחק שלה שם טוב, זה עדיין משחק קומי ומצועצע כי זו המשמעות של הסרט. כאן היא מזכירה לנו שוב שמדובר בשחקנית מהטובות של דורנו. במקרה של אלורדי, הוא מבסס את עצמו כשחקן מהשורה הראשונה כבר כמה שנים עם סרטים כמו ״פרסיליה״, ״פרנקנשטיין״ ו״סולטברן״ של פנל. אפשר לומר אפילו שפנל היתה זו שנתנה לו אז את הפריצה הראשונה לקולנוע הרציני אחרי שגילינו אותו ב״אופוריה״. כאן הוא משקיע לא מעט אנרגיה ומבט ממזרי בתפקיד שלא אתפלא אם ישיג לו כמה מועמדויות בעונת הפרסים הבאה.

הפסקול של הסרט היה רק חלק מהתמונה המוזיקלית שלו, כי כבר בשלב מוקדם הוכרז שלא אחרת מאשר צ׳ארלי xcx, תתרום את קולה וכשרונה לסרט בצורה יוצאת דופן - אלבום שלם שנוצר בהשראת הסרט והיקום בו הוא מתרחש. חלק קטן ממנו מופיע בסרט, כשהבולט ביותר הוא גרסה סינמטית ושונה מעט של הסינגל המוביל והמעולה ״Chains of Love״. האלבום, שיצא ממש ביום צאת הסרט, הוא מעולה בפני עצמו. חלק נוסף ונפרד שמשלים את החוויה הכוללת. זה האנטי-BRAT במובן מסוים, כי הסגנון כל כך שונה—למעט ״Dying for You״ שנשמע קצת כמו שיר בונוס מבראט—ורק מראה איזה ספקטרום נפלא של מוזיקה טובה יכול לבוא מצ׳ארלי. האלבום כולו הופק על ידי פין קין—שותף קבוע שלה שהפיק גם כמה שירים זכורים מ-BRAT—ויחד הם יצרו אלבום סינמטי - מלנכולי ואורקסטרלי בחלקו (“Always Everywhere”), קצבי בחלקו (“My Reminder”) ואגרסיבי בחלקו (“House”, שמכיל אפילו הופעת אורח של ג׳ון קייל מהוולווט אנדרגראונד האייקוניים).

כתבה זו מתפרסמת פה כבר כמה ימים אחרי שהסרט יצא (ואיתו הביקורות הראשוניות). בעוד שהופתעתי מאוד לטובה לראות כמה מגזינים גדולים ומבקרים בעולם לא נפלו לתדמית הזולה שנוצרה לו לפני וגילו, כמוני, סרט מצויין (או לכל הפחות טוב מאוד), חשוב לי לבוא לתת את הקונטרה גם ללא מעט מבקרים שבחרו להתקטנן מאוד כלפיו ולהסתכל עליו באחת משתי צורות: או בגישה השטחית (כסרט שנועד לחרמן ותו לא) שפשוט משמשת כתשובה לחלק גדול מהקמפיין העולמי שלו, או בגישה שנצמדת לספר בצורה דתית ולא מוכנה להסתכל מעבר לו או להתייחס לעובדה שהסרט מראש אמור להיות אינטרפרטציה על הסיפור של ״אנקת גבהים״ ולא עיבוד של הספר למסך הגדול. השיער שלה לא בצבע הנכון, הגילאים שלהם לא כמו בספר, ועוד טיעונים שבשום צורה אין להם מקום, בעיני, בחוות דעת על סרט כפאקטור שמוריד מאיכותו. אולי בעצם אמרלד פנל היתה צריכה לקרוא לסרט בשם אחר ורק לציין שהוא מבוסס על הספר, בלי לשווק אותו כעיבוד. לשווק אותו כויז’ן שלה—פנטזיה אפילו—על סיפור שכזה. אולי אז היה לאנשים שצריכים עזרה בהרחבת אופקים קל יותר להפריד בינהם כמו שנעשה מספר פעמים בעבר. בסופו של דבר, כל השינויים האלה נעשו במכוון ולא מחוסר הבנה.

אז האם הסרט מכיל לא מעט מיניות? כן, חשוב לשים את זה על השולחן, אבל האם הוא פורנו רך שמתמקד ברומנטיקה ומיניות קיצונית בין מרגו רובי לג׳ייקוב אלורדי? לא, ממש לא. האם זה בכלל סיפור רומנטי? אני מניח שזו שאלה שנשארת בידי הצופה, והתשובה של כל אחד תגיד הרבה על מה שהוא או היא מחשיבים כרומנטיקה, או מוכנים לסלוח לו “בשם הרומנטיקה”. בפועל הסרט לוקח לגבהים חדשים (חה) את העיסוק במערכת יחסים טראגית ונפיצה שמוציאה את הרעילות המקסימלית משני אלה שבמרכזה. סיפור אהבה רעילה שלא חושש ללכת למקומות הכי מכוערים ומצערים שלה.

לא קראתי את הספר הקלאסי של אמילי ברונטה, אבל גם אם כן - למי אכפת אם זה לא בול כמו הספר, היו לא מעט עיבודים וסיבה היחידה לגעת שוב בסיפור שסופר לא מעט פעמים היא לעשות טייק אישי עליו. אז מה אם ג׳ייקוב אלורדי אוסטרלי ומרגו רובי בלונדינית. אתם קולטים איזה צמד שחקני ענק אתם מפספסים פה בשביל זוטות כאלה? “אנקת גבהים” החדש של נכנס לרשימת “אמרלד פנל הטובה” שלי ועכשיו יש סרט נוסף שלה שאני מחשיב כיצירת אמנות מדהימה. לא הפסקתי לחשוב על הסרט מאז שצפיתי בו והחשק לרוץ לצפות בו שוב הוא עז מאוד. רוצו לראות אותו, עדיף באיימקס. מסתמן שזה אחד הסרטים החזקים ביותר—וגם המפלגים ביותר—של 2026.